דבריו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ כלפי נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית – "מגלומן אלים. נדרוס אותו" – אינם עוד התבטאות בוטה בזירה פוליטית רועשת. הם אינם "סגנון", ואינם "פליטת פה". זוהי אמירה החוצה קו אדום דמוקרטי ברור, לא בשל עצם הביקורת, אלא בשל השפה שנבחרה.
ביקורת על שופטים היא לגיטימית ואף חיונית. אך "נדרוס אותו" אינו טיעון ואינו ביקורת. זו שפה פיזית, אלימה ומסמנת. היא הופכת את נשיא הרשות השופטת לאויב שיש לדרוס – וכולנו מבינים מה תוצאתה של דריסה. כאשר שר בכיר מאוד בממשלה משתמש במונחים כאלה, האמירה עלולה להתפרש בידי אחד מצאן מרעיתו כהנחיה לפעולה.
הבעיה אומנם מתחילה באמירה עצמה, אך היא הופכת קשה – ואף מעוררת חשש לבלתי־הפיכות – במקום שבו האמירה הבלתי נסבלת הזו אינה פוגשת תגובה מוסדית נחרצת וחד-משמעית: לא מצד ראש הממשלה, לא מצד הכנסת, ואף לא מצד המנגנון המופקד על שמירת סמלי השלטון והסדר הדמוקרטי – שירות הביטחון הכללי. הדממה הזו אינה מקרית; והיא מסוכנת.
ההיסטוריה מלמדת שקטסטרופה אינה מופיעה במלוא אימתה ביום הראשון שלה. כאשר קבוצה סומנה כבעיה, וכאשר פרטיה הוצגו כטפילים, כגורם מסוכן שיש לסלקו מן החברה – העולם שתק
בעבר, האלימות הופנתה כלפי המוסד. נשמעו קריאות "לעלות על בית המשפט העליון עם D9", לרמוס את הבניין ולמחוק את הסמל. גם זו הייתה אלימות מילולית חמורה ופסולה, אך היא כוונה כלפי מוסד מופשט. כעת נחצה שלב נוסף: האלימות הפכה פרסונלית. לא עוד בית המשפט כישות, אלא אדם מסוים – בשמו ובתפקידו – נשיא הרשות השופטת. המעבר הזה אינו מקרי. הוא מסמן הסלמה. כאשר השיח עובר מפגיעה במוסד לפגיעה באדם, הסף הבא כבר נמוך בהרבה.
ההיסטוריה מלמדת שקטסטרופה אינה מופיעה במלוא אימתה ביום הראשון שלה. כאשר קבוצה סומנה כבעיה, וכאשר פרטיה הוצגו כטפילים, כגורם מסוכן שיש לסלקו מן החברה – העולם שתק. בהמשך נמצא גם "הפתרון". העולם שתק לא משום שהסכים, אלא משום שהדברים נאמרו עדיין במילים, בנימוקים, במסגרת "ויכוח ציבור"”. כאן חשוב לדייק: השואה לא החלה באלימות פיזית, ואף לא בהצגת היהודים כגורם אלים. להפך – היא החלה בשנאה יהודית מנומקת, "רציונלית" לכאורה. יהודים הוצגו כמי ששולטים בכסף, בתרבות, בתקשורת ובמערכת המשפט; ככוח נסתר, מתוחכם ומנותק מן העם, המערער את הסדר החברתי ופוגע באינטרס הלאומי. דווקא משום שהשנאה הזו עטתה לבוש אינטלקטואלי ו"ענייני", העולם שתק – והדרך מסימון כבעיה, למסגור כאיום, ומשם לשלילת זכויות ולאלימות, התקצרה מבלי שאיש יכה על השולחן.
כאשר מי שאמור להגן ולהוקיע שותק, מתעוררת השאלה הבלתי נמנעת: האם הרשות השופטת יכולה להשתמש באותה רטוריקה כדי להגן על עצמה?
עופר צורצילום: יונתן בלוםלשלטון יתרון מובנה בשיח הציבורי. הוא יכול ללבות יצרים, לגייס קולות ולהגדיל את כוחו באמצעות דמגוגיה זולה, סיסמאות והפחדות. הרשות השופטת, לעומת זאת, מחויבת לאיפוק, לדיוק ולאחריות. שופטים אינם מנהלים קמפיינים, אינם ממציאים עלילות ואינם משיבים אש בזירה הפופוליסטית.
הרשות השופטת אינה יכולה להגן על עצמה מול שיח כזה. היא כבולה לכללי אמת ואחריות. ומי שיכול להגן עליה – שותק.
דווקא בשל כך, ובאופן פרדוקסלי, מצויה הרשות השופטת בעמדת נחיתות בשיח הציבורי. לא משום שאין לה כוח, אלא משום שיש לה גבולות. לא משום שהיא חלשה, אלא משום שהיא מחויבת לאיפוק. הדמגוגיה צועקת, המשפט שותק – וכולנו מפסידים.
כאשר שפת הכוח משתחררת מרסן, והגורמים שאמורים לבלום אותה שותקים, נפגע לא רק אדם מסוים – אלא עצם הרעיון של שלטון החוק.
עו"ד עופר צור הוא ראש מחלקת ליטיגציה במשרד גורניצקי
