מאז 7 באוקטובר, ישראל מתמודדת לא רק עם חמאס בעזה, אלא עם שאלה עמוקה יותר: איזו מדינה היא רוצה להיות? מצד אחד - גישה הומנית, הרואה בשחרור החטופים חובה מוסרית מוחלטת ומעמידה את חיי האדם במרכז. ומצד שני - גישה ביטחונית־לאומית, השואפת להכרעה צבאית ולכיבוש מלא של עזה כדי לחסל את חמאס ולהבטיח הרתעה ארוכת טווח.
בין שתי הגישות מתקיים מתח תמידי. ההומניסטים טוענים כי ישראל נמדדת ביכולתה לשמור על ערכי חירות, חמלה וזכויות אדם, גם בעיצומה של מלחמה. מנקודת מבט זו, הפסקת אש — אפילו זמנית — היא כלי מוסרי ואסטרטגי כאחד לשחרור חטופים ולמניעת אבדות נוספות. מנגד, אנשי הגישה הביטחונית מזהירים מפני ויתור מוקדם, העלול להיתפס כחולשה ולהשאיר את חמאס על כנו, מוכן לסבב הבא.
מראשית הציונות, ישראל נעה בין עקרונות מוסר אוניברסליים לבין צרכים ביטחוניים קיומיים. אלא שכיום, הוא מקבל ביטוי קונקרטי
המתח הזה אינו חדש. מראשית הציונות, ישראל נעה בין עקרונות מוסר אוניברסליים לבין צרכים ביטחוניים קיומיים. אלא שכיום, הוא מקבל ביטוי קונקרטי בשלושה צירים: שחרור החטופים, סוגיית השליטה בעזה, והלחץ הבינלאומי להכרה במדינה פלסטינית.
הכרה כזו מוצגת כאתגר ביטחוני־דיפלומטי, אך היא יכולה להיות חלק מהפיתרון אם היא תותנה בצעדים המשרתים את שני הצדדים: פלסטין מחודשת, מפורזת, בגבולות מתווה טראמפ 2020, הפסקת חינוך לשנאה, ושחרור החטופים כצעד ראשון. זה איננו "פרס" על טרור, אלא הסדר שמחזק את ביטחונה של ישראל ומשיב את בניה ובנותיה הביתה.
דווקא ברגע זה בוחר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להציג את התוכנית שלו לבניית 3,400 יחידות דיור חדשות שיחברו את מעלה אדומים לירושלים וינתקו את הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני. הוא מציג זאת כהישג היסטורי וכ"מסמר האחרון בארון הקבורה של רעיון המדינה הפלסטינית". בפועל, מדובר בצעד חד־צדדי המרחיק עוד יותר כל סיכוי להסדר מדיני, מעמיק את הבידוד הבינלאומי, ומסכן את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם שותפותינו.
במקום לייצר תנאים שיחזקו את ישראל מדינית וביטחונית, סמוטריץ' מקבע מציאות של עימות מתמשך. הוא בוחר בטריטוריה לפני בני אדם, ובסיפוח לפני השבת חיי החטופים. כך, המסר לעולם הוא שישראל מוותרת על כל אופק מדיני — גם כזה שיכול היה לשרת את ביטחונה בטווח הארוך.
גישה של "לאומיות־הומנית" אינה מתעלמת מאיומים, אך גם לא מקריבה עקרונות מוסר בסיסיים. היא שואפת לשלב בין הרתעה והגנה עצמית לבין שמירה על חיי אדם - גם מעבר לגבול - מתוך הבנה שדמותה המוסרית של ישראל היא חלק בלתי נפרד מכוחה המדיני והביטחוני. ההיסטוריה מלמדת שכאשר ישראל שילבה ביטחון עם נדבך מוסרי, כפי שעשתה בהסכם השלום עם מצרים ב־1979, היא השיגה שקט ולגיטימציה.
היום נדרשת מנהיגות שמבינה שחוסן לאומי אינו נבנה מהכרזות ריקות וממפת דרכים להתנחלויות, אלא משילוב אמיץ בין לב למגן - בין זהות לאומית איתנה לבין מחויבות עמוקה לחיי אדם.
פרופ' אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט, האקדמית ת"א-יפו
