תחשבו על שמוליק, מהנדס תוכנה מצליח. במשך עשרים שנה הוא פיתח מערכות מורכבות, ניהל צוותים ופתר בעיות שאף אחד אחר לא הצליח לפתור. עד היום שבו הוא חלה. מחלה כרונית קשה. ימים שלמים הוא לא מצליח לקום מהמיטה. הוא לא מסוגל להתרכז יותר מעשר דקות ברצף. אפילו ישיבה ממושכת היא משימה בלתי אפשרית.
רופא תעסוקתי בדק אותו והגיע למסקנה חד-משמעית: אובדן כושר עבודה מלא. לצמיתות. חברת הביטוח שלו קיבלה את התביעה. עכשיו הוא מקבל קצבה חודשית בסך 75 אחוז מהשכר שלו.
(shutterstock)
ולא, לא מדובר בטעות. ברוב פוליסות אובדן כושר עבודה, הפיצוי מוגבל לכ-75% מהשכר המבוטח. למה? כדי לספק רשת ביטחון כלכלית, בלי ליצור תמריץ שבו יותר משתלם לא לעבוד.
לכן, לפחות על הנייר, גם המוכרים כמי שאיבדו את כושרם המלא, רשאים עדיין לעבוד ולהשתכר בהיקף שאינו עולה על ההפרש – 25% במקרה של שמוליק. בכפוף לתנאי הפוליסה שלהם, כמובן. וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, מצידו, אינו מניח שמי שאיבד את היכולת להתפרנס חדל להיות בעל ערך. להפך. החוק מחייב מעסיקים לבחון התאמות סבירות, כל עוד אינן מטילות נטל בלתי סביר, והמדינה אף משתתפת במימון ההתאמות במקרים רבים.
מעבר לסיפור העצוב, עד כאן העניין נשמע די הגיוני. המהנדס כבר לא מסוגל לעבוד שמונה שעות ביום. אפילו לא ארבע. אבל פעם או פעמיים בשבוע, יש לו שעתיים טובות. ובשעתיים האלה הוא עדיין מסוגל לעבור על קוד, להדריך עובד צעיר, לייעץ בזום, לסייע בפתרון בעיה שאחרים שוברים עליה את הראש כבר שבוע.
וכאן נכנס הפרדוקס
השאלה האם שמוליק יוכל לעשות את זה היא כבר לא רק שאלה רפואית, אלא בחירה בלתי אפשרית. בגלל שכל מה שהוא יעשה עלול להתפרש לא נכון. ואובדן כושר עבודה מלא הוא קטגוריה ביטוחית, לא קביעה שאדם איבד את כל ערכו.
מבחינת המעסיק, היכולות שנשמרו הן הוכחה לכך שכדאי למצוא התאמה שתאפשר לו להמשיך לתרום. מבחינת חברת הביטוח, אותן יכולות בדיוק עלולות להרים גבה: אולי מצבו לא כזה חמור כפי שנקבע?
וכך נולד אחד המלכודים המוזרים ביותר שאפשר לדמיין. כדי להוכיח שאיבד את כושר העבודה, אדם נדרש להראות מה הוא לא מסוגל לעשות. כדי להמשיך להיות אדם יצרני, הוא נדרש להראות מה הוא כן מסוגל לעשות. וכל ראיה לצד אחד עשויה לשמש כראיה כנגדו בצד השני.
זו אינה סתם קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. זו החלטה בתנאי עמימות – ההחלטה הכי קשה. ועמימות אינה רק יוצרת חרדה; היא גם יוצרת הימנעות. כשאיננו יודעים מה מותר ומה אסור, אנחנו מעדיפים לא לעשות כלום.
לא מדובר על חולשה או עצלות. זו התגובה הרציונלית למבנה תמריצים עקום. אם טעות לכיוון אחד עשויה לעלות לך בקצבה ממנה אתה חי, וטעות לכיוון השני עולה "רק" בזהות ומשמעות – הימנעות היא הבחירה ההגיונית. אולי בגלל זה עורכי דין בתחום ממליצים להימנע מכל עשייה, גם אם הפוליסה מאפשרת, כדי לא לתת "תחמושת" לביטוח.
מה שנקרא האדם לא נכשל. כשלה המערכת.
וכך, במקום לעודד אנשים לתרום ככל שהם מסוגלים, המערכת מעודדת אותם להפסיק לתרום לחלוטין. בגלל העמימות, לא הכשירות.
והעמימות הזאת עולה לכולנו ביוקר. העובד מאבד הרבה יותר מהכנסה פוטנציאלית. הוא מאבד את הזהות המקצועית שנבנתה במשך שנים, את תחושת הערך העצמי, את הסיבה לקום בבוקר – בימים שאפשר לקום. אבל מחקרים מראים שעבודה מותאמת עשויה להיות גורם טיפולי. ואי פעילות כפויה מחמירה את המצב הפיזי והנפשי כאחד. והאירוניה היא שהמערכת שמבטחת את הבריאות שלנו, בסופו של דבר גורמת לנו לפגיעה.
המעסיק מאבד ידע סמוי שנצבר במשך שנים ושקשה מאוד לרכוש במכרז או להחליף בגיוס מהיר. והתרומה השולית של השעתיים של שמוליק גבוהה במיוחד, ועלותה למעסיק קטנה יחסית. זו העסקה הטובה ביותר שהוא לא יכול לעשות.
והמדינה מאבדת הכנסות ממס, מוציאה יותר על בריאות של אנשים שהודרו בכפייה, ומייצרת מנגנון בר קיימא: כל מי שרואה את שמוליק לומד את הלקח.
אפילו חברת הביטוח מפסידה
ההנחה שהמבוטח טועה אלא אם הוכח אחרת גוררת תביעות, מייקרת התדיינויות, וגוזרת על המבוטחים תלות ארוכה יותר בקצבה.
וזה שיווי משקל מוזר במיוחד: אף שחקן לא מרוויח מהעמימות, ועדיין היא נשמרת.
כל זה בגלל שאנחנו אוהבים תוויות. הן פשוטות ומנחמות. כשיר או לא כשיר. אבל בני אדם אינם אחוזים. אפשר לפתור בעיה מתמטית מורכבת ולא להיות מסוגל לשבת עשר דקות במשרד; לכתוב קוד במשך שעה ולא לתפקד יומיים אחר-כך. והמערכות שלנו עדיין דורשות מאיתנו לבחור קופסה. אבל הרפואה המודרנית מלאה באנשים שנמצאים באמצע, והחשיבה הבינארית מפספסת את כולם. וזו כבר לא רק בעיה של אובדן כושר עבודה.
האירוניה היא שהמערכת עצמה אינה שואפת למצב הזה. אבל בין ההצהרה לבין המציאות ניצבת תהום. אלא שזה לא חייב להיות ככה. ואפילו לא צריך לשנות את גובה הקצבאות או את ההגדרות הרפואיות בשביל לשנות את המצב. צריך רק להגדיר את הכללים.
במקום שאנשים ינחשו, צריך לקבוע מראש גבולות ברורים: אילו פעילויות אינן פוגעות בזכויות, כמה שעות מותר לעבוד ובמה, מה נחשב שיקום ומה תעסוקה, מה מחייב דיווח ומה לא. ובעיקר – להתחייב שמי שפועל בתוך הגבולות האלה לא יידרש להסביר את עצמו.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולברגע שהגבולות ברורים, לא צריך לבחור בין הבריאות לבין התרומה. כי בסופו של דבר, אובדן כושר עבודה אינו אובדן ערך. ואדם שאינו מסוגל לעבוד במשרה מלאה אינו בהכרח אדם שאינו מסוגל לתרום.
השאלה איננה כמה אחוזי משרה נשארו לאדם. השאלה היא איזו חברה אנחנו רוצים להיות: כזאת שמאפשרת למי שאינו כשיר במאה אחוז להמשיך לתרום ולשמור על משמעות, בלי שכל ניסיון לתרום יהפוך להפללה עצמית; או חברה ששולחת הביתה את כל מי שכבר אינו נכנס לתבנית הנוחה שנקראת "משרה".
היום זו בסך הכול הבעיה של שמוליק. אבל מחר זו יכולה להיות הבעיה שלנו.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
