מלחמת חרבות ברזל אינה רק מערכה צבאית רחבת היקף - היא אירוע מכונן המטלטל את החברה הישראלית ומעמיד למבחן את מערכותיה הערכיות, המוסריות והמוסדיות. לצד הגבורה, ההתנדבות והנכונות לשאת בנטל, הולך ומתברר פער כואב בין המציאות שחווים הלוחמים לבין הכללים וההגדרות שבאמצעותם המדינה מכירה במחיר שהם משלמים.
שיטת ההכרה של מדינת ישראל בנפגעי צה״ל ובחללי מערכות ישראל נשענת על קריטריונים משפטיים ומנהליים ברורים, שנועדו להבטיח אחידות, שוויון וודאות. אלא שהמלחמה הנוכחית, בעוצמתה ובמשכה החריגים, יצרה מציאות חדשה: לחימה ממושכת, חזרתיות אינסופית לשדה הקרב, עומסים נפשיים קיצוניים וחשיפה מתמשכת לאובדן, טראומה וסכנת חיים. מציאות זו אינה תמיד מתיישבת עם ההגדרות הקיימות, אך היא מחייבת בחינה מחודשת שלהן.
מאז פרוץ המלחמה ניכרת עלייה משמעותית במצוקה נפשית בקרב לוחמים בסדיר ובמילואים. רבים מהם שבו לביתם לאחר שבועות וחודשים של לחימה, רק כדי לגלות שהקרב האמיתי מתחיל דווקא שם. פגיעות נפשיות אינן תמיד מתפרצות ברגע אחד ברור או במסגרת מבצעית מוגדרת. לעיתים הן מתפתחות בהדרגה, לאחר תום השירות הפעיל, אך שורשן נטוע עמוק בחוויות הלחימה עצמן.
המקרה של ג׳וש (יהושע) בון ז״ל ממחיש באכזריות את הפער הזה. ג׳וש היה חייל בודד, לוחם ומפקד, שביצע למעלה מ־700 ימי מילואים ושירת בשורה של יחידות קרביות, בהן גולני, צנחנים ואלכסנדרוני. הוא לקח חלק פעיל בלחימה ובפעילות מבצעית, ובמקביל תרם תרומה יוצאת דופן לקהילת החיילים הבודדים – אימן, ליווה וחיזק מאות צעירים בדרכם לשירות משמעותי בצה״ל. נסיבות מותו אינן משתלבות באופן פשוט בקטגוריות ההכרה המוכרות, אך הקשר בין שירותו הקרבי האינטנסיבי לבין הפגיעה הנפשית שחווה הוא ברור, עמוק ובלתי ניתן להתעלמות.
כאן נדרשת המדינה לשאול שאלה עקרונית: האם ההיצמדות הבלעדית לכללים הקיימים משרתת עדיין את הערכים של אחריות, ערבות הדדית והוקרה ללוחמים? השכל הישר והפן הערכי מחייבים הכרה בכך שפגיעה נפשית שנגרמה כתוצאה ישירה מלחימה אינה שונה במהותה מפגיעה פיזית. לוחם שנשלח שוב ושוב לשדה הקרב, נושא עמו צלקות – גם אם אינן נראות לעין.
על אגף השיקום להתאים את מנגנוני ההכרה, הבדיקה והליווי למציאות החדשה, ולא להותיר לוחמים ובני משפחותיהם במאבק ביורוקרטי מתיש דווקא ברגעים הקשים ביותר
בהקשר זה, למשרד הביטחון ולאגף השיקום תפקיד מרכזי ובלתי ניתן להפרדה. אגף השיקום נדרש להתמודד כיום עם גל חסר תקדים של פניות, מקרים מורכבים ופגיעות נפשיות הנובעות מלחימה ממושכת. עליו להתאים את מנגנוני ההכרה, הבדיקה והליווי למציאות החדשה, ולא להותיר לוחמים ובני משפחותיהם במאבק ביורוקרטי מתיש דווקא ברגעים הקשים ביותר. נדרשים מסלולים מהירים, רגישים ואנושיים לבירור נסיבות פגיעה ומוות, ולהכרה בזכויות – לרבות הכרה בנופלים ובזכאות לקבורה צבאית – כאשר מתקיים קשר ברור לשירות הקרבי.
ההכרה בלוחמים כנפגעי או חללי מערכת הביטחון אינה סוגיה טכנית בלבד. היא הצהרה ערכית של המדינה כלפי אזרחיה וכלפי מי שנשאו בנשק בשמה. היא קובעת האם החברה הישראלית מוכנה להביט נכוחה במחיר המלא של המלחמה, גם כאשר הוא מורכב, כואב ואינו תואם סעיף כזה או אחר בנוהל.
אמיר אביביצילום: יריב כץמלחמת חרבות ברזל מחייבת אומץ מוסרי לא פחות מאומץ צבאי. היא מחייבת בחינה מחודשת של גבולות ההכרה - לא כדי לפרוץ אותם ללא הבחנה, אלא כדי לוודא שהם אינם הופכים למחסום המנתק בין המדינה ללוחמיה. זהו מבחן לערכיה של מדינת ישראל – והחובה לעמוד בו היא חובתנו הלאומית והאנושית.
תא״ל (במיל׳) אמיר אביבי הוא יו״ר ומייסד תנועת "הביטחוניסטים"
