יש רגעים בהיסטוריה שבהם כוחות העם גוברים על מנגנוני המדינה. דיפלומטיית החטופים שהופעלה מאז הטראומה של 7 באוקטובר היא דוגמה נדירה לעוצמתה של דיפלומטיה אזרחית, שצמחה מלמטה – מהלבבות הפצועים של משפחות החטופים ומזעקתם האנושית של השורדים עצמם – והפכה לשחקן בעל השפעה בינלאומית של ממש.
מה שהחל כאבל פרטי וככאב משפחתי הפך בתוך חודשים ספורים לרשת דיפלומטית אנושית אדירה, שחצתה גבולות, ממשלות ומפלגות. קרובי החטופים פעלו ישירות מול מנהיגים, פרלמנטים, עיתונאים וארגונים בינלאומיים; הם דיברו באו״ם, הופיעו בקונגרס האמריקאי ובפרלמנטים באירופה, קיימו מאות פגישות עם שגרירים, ובכך הצליחו להחזיר את הסוגיה האנושית והישראלית ללב השיח העולמי.
זו איננה דיפלומטיה במובן הקלאסי – לא נציגויות רשמיות, לא מכתבים דיפלומטיים, לא שפה מאופקת. זו דיפלומטיה רגשית, בלתי אמצעית, אנושית, המבוססת על האמת העירומה של הכאב. דווקא משום כך היא נגעה ללבבות של רבים בעולם, כולל בלבם של מקבלי ההחלטות הבכירים ביותר.
אחת ההשפעות הדרמטיות ביותר של דיפלומטיית החטופים נרשמה בארצות הברית. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שכבר הוביל בעבר יוזמות שלום היסטוריות בין ישראל לעולם הערבי, מצא עצמו מרותק לסיפורי החטופים, לפגישות עם המשפחות ולמפגשים עם חטופים ששוחררו. טראמפ, שנודע בדרך כלל בגישה הישירה והאסרטיבית שלו למדיניות חוץ, גילה הפעם צד אנושי נדיר: הוא הציב את נושא שחרור כל החטופים הישראלים כתנאי ראשון וכסעיף הפותח ביוזמת השלום החדשה שלו לסיום הלחימה בעזה.
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שכבר הוביל בעבר יוזמות שלום היסטוריות בין ישראל לעולם הערבי, מצא עצמו מרותק לסיפורי החטופים, לפגישות עם המשפחות ולמפגשים עם חטופים ששוחררו
לא מדובר רק במחווה סמלית. זהו הישג מדיני מהמעלה הראשונה, שראשיתו במאמץ אזרחי נטול כוח צבאי או כלכלי, אך עשיר בכוח מוסרי. הנשיא טראמפ הבין – כמו מנהיגים נוספים – כי שלום אמיתי לא יכול להיבנות כל עוד גברים, נשים וילדים מוחזקים בשבי, וכל עוד אומה שלמה חיה בתחושת חוסר אונים מוסרית.
שינוי סדר יום
דיפלומטיית החטופים הצליחה לשנות את סדר היום הבינלאומי: במקום להתמקד רק במהלכים צבאיים או בגינויים פוליטיים, היא החזירה את השיח האנושי למרכז. בעידן שבו תדמיתה של ישראל הידרדרה באוניברסיטאות, בתקשורת ובדעת הקהל העולמית, הופעתן של המשפחות – בשפה פשוטה, בכאב גלוי ובכבוד אנושי – יצרה תחושת הזדהות נדירה. העולם ראה את פניהם של החטופים, שמע את קולם של הוריהם, והבין שהסיפור הישראלי איננו רק סכסוך טריטוריאלי, אלא טרגדיה אנושית.
לצד מאמצי הממשלה והמערכת הדיפלומטית הרשמית, אי אפשר להכחיש שהישגים רבים הושגו דווקא בזכות ההתעקשות האזרחית: שיתופי פעולה עם שגרירים, פגישות אישיות עם בכירים, לובי עולמי בתקשורת וברשתות. החיבור האנושי הזה חצה גבולות פוליטיים ויצר בריתות חדשות של חמלה וערבות הדדית.
הצלחתה של דיפלומטיית החטופים מעלה שאלות עומק על טבעה של הדיפלומטיה בעידן החדש. האם ייתכן כי בימינו הכוח האמיתי אינו עוד בידי המדינאים, אלא בידי אזרחים אמיצים המסוגלים לגעת בלבבות? האם לא הגיע הזמן לשלב את הממד האנושי-חברתי במנגנוני קבלת ההחלטות המדיניים?
ישראל, שנולדה כמדינה של סולידריות, יכולה ללמוד רבות מהמהלך הזה. הוא מזכיר לכולנו כי דיפלומטיה אינה רק אמנות השכנוע – היא גם אמנות ההזדהות. ובמובן זה, משפחות החטופים הפכו לשגרירים של תקווה, והוכיחו שהכוח הרך – כוח הלב יכול לפעמים לשנות את פני ההיסטוריה יותר מכל נאום של נציג רשמי באו"ם.
הכותב כיהן כשגריר ישראל בדנמרק, במועצת אירופה ובאונסק"ו. משמש כנשיא מועדון השגרירים בישראל וראש בית הספר הישראלי לשגרירים צעירים
