צבא הנתון תחת הטראומה של המלחמה הקודמת ופועל בחברה משוסעת אידאולוגית. הפיקוד הבכיר מזוהה עם המחנה הלאומני והשמרני ומתנהל תחת חשדות הדדיים בין הדרג הצבאי לאזרחי. שיקולים פוליטיים משפיעים על מינויים, על דוקטרינה ועל הערכת סיכונים: חדשנות נתפסת כהרפתקנות מסוכנת, וקצינים שסוטים מהקו המקובל נדחקים הצידה.
הפיקוד נאחז בתפיסות מקובעות, בין היתר כדי להימנע מהכרעות קשות הכרוכות בעמדות שאינן מקובלות פוליטית. במקביל, היחסים הבעייתיים בין הדרג המדיני לצבאי יוצרים חוסר אמון מתמשך והתוצאה הנה צבא שהינו על פניו חזק ומצויד היטב, אך משותק ומקובע מחשבתית. צבא כזה נמנע מקבלת החלטות נועזות ומתקשה להגיב במהירות ובגמישות למלחמה שכפה עליו האויב.
נשמע מוכר? מדובר בצבא הצרפתי של שנות השלושים של המאה הקודמת אותו תקף הוורמאכט הנאצי במאי 1940, אז קרסו מערכותיו והוא הובס במהירות מפתיעה. תוך שישה שבועות בלבד צרפת הגדולה נכנעה למכונת המלחמה הגרמנית.
פוליטיזציה מרסקת צבאות והופכת אותם לגופים קונפורמיים שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לשינויים. בצבאות פוליטיים נאמנות אידאולוגית או אישית מחליפה את המקצועיות, הניסיון ואת שיקול הדעת הצבאי. קידומים ומינויים נעשים פחות על בסיס ביצועים ויותר על פי התאמה לקו השלטוני. התוצאה היא תרבות של זהירות, חנופה והסתרת כשלים. ביקורת נתפסת כאיום ולא כנכס, והתוצאה היא שתיקה לנוכח כשלים.
הדרג המדיני נוטה להתערב בהחלטות טקטיות ומבצעיות, אך מתנער מאחריות לתוצאות, בעוד המפקדים לומדים שעדיף לציית מאשר להצליח. לאורך זמן, צבאות כאלה מאבדים את יכולתם ללמוד, להסתגל ולהפתיע; הם עשויים להיראות חזקים, אך בפועל הם שבירים. הפוליטיזציה של הצבא הצרפתי בשנות השלושים של המאה הקודמת היא דוגמה להשפעה הרסנית שכזו, והיוותה גורם מרכזי לחולשתו ערב מלחמת העולם השנייה ולקריסתו ב־1940.
חיה פוליטית
שר הבטחון ישראל כץ הוא חיה פוליטית. הוא מוערך כאדם עם אינסטינקטים פוליטיים חדים. בכל משרד שבו הוא כיהן הוא פעל קודם כל כפוליטיקאי ורק אחר כך כמשרת ציבור. במשרדי האנרגיה, התחבורה והאוצר זוכרים אדם לא מקשיב, חסר סבלנות ושאוהב להעליב את מי שהוא מרגיש שלא מתיישר עם הקו הפוליטי שלו. ועכשיו, בשיא הקריירה שלו, הוא משרת כשר בטחון פוליטי על מלא.
בימים מתוחים בגבול הדרום והצפון הוא מעדיף ללכת לבר מצוות ליכודיות ולהתחכך עם קבלני קולות במקום לשבת בבור. הוא משתלח ברמטכ"ל בפומבי (הוא אוהב במיוחד את הטוויטר) במקום דרך הערוצים המקצועיים. הוא מערער על תחקירי הצבא בנוגע לאירועי 7/10 ועוצר שורת מינויים קריטיים בצמרת צה״ל (אל תזכירו לו שהוא חלק ממשלה שתחת משמרתה נרצחו ונחטפו מאות אזרחים במיטותיהם, ונפלו למעלה מאלף חיילים). הוא מתנצח עם מפקדי צה"ל, סוגר את גל"צ ולא שכחנו כמובן את העובדה שהוא רוקד ושר בחתונות של חרדים קיצוניים מתנגדי גיוס. מה לא עושים עבור הבייס.
לאורך ההיסטוריה בצבאות שעברו פוליטיזציה התגלו אותן הפתולוגיות: נאמנות שמחליפה מקצועיות, דעה עצמאית הנתפסת כחוסר נאמנות, קידום שנתפס כפרס על קונפורמיזם
צריך להבין שהתוצאות של הפעולות של כץ הן לא רק הטרלה אלא יש להן תוצאות בעולם האמיתי. כץ מחדיר באופן שיטתי שיקולים פוליטיים לשיח הצה"לי ולניהול הצבא. כשהוא מתבטא כלפי הצבא במונחים של מחנות ונאמנויות ו"יישור קו", הוא מטשטש את ההבחנה היסודית בין צבא מקצועי וממלכתי לבין הזירה הפוליטית. הוא יוצר אווירה שבה קצינים נמדדים לא רק לפי שיקול דעתם ומקצועיותם, אלא גם לפי התאמתם לקו הפוליטי של הדרג האזרחי. צה"ל הוא ארגון חזק, אבל גם אם המערכת עצמה עמידה, עצם השיח שמכניס כץ משנה תמריצים: הוא מעודד זהירות, קונפורמיות ושתיקה במקום יוזמה, ביקורת פנימית ואחריות מקצועית. הוא מכניס לגוף הצבאי את הרעל הפוליטי ובכך מחליש בהדרגה את עקרון הממלכתיות שעליו צה"ל נבנה ושמקנה לו את החוסן.
לאורך ההיסטוריה בצבאות שעברו פוליטיזציה התגלו אותן הפתולוגיות: נאמנות שמחליפה מקצועיות, דעה עצמאית הנתפסת כחוסר נאמנות, קידום שנתפס כפרס על קונפורמיזם. לאור זאת ניתן להבין את הקידום שנבלם של קצין מוערך כאל"מ גרמן גילטמן, ששירת במשך 700 ימי לחימה במילואים כראש מטה אוגדה, רק בגלל עמדותיו לפני המלחמה (הוא מכחיש בתוקף כי אי פעם קרא לסרבנות). כץ סולל את דרכו של צה"ל לכישלונות עתידיים כי הוא חותר לכך שנאמנות פוליטית תהיה קנה המידה המרכזי לקידום ולמעשה לכל מערכת קבלת ההחלטות בצה"ל.
מנגנונים שמאפשרים תיקון, למידה ואמון
צבאות מקצועיים בהם הדרג המקצועי מפקח אך אינו מתערב ואינו מחדיר פוליטיקה אל השורות הם צבאות חזקים לא משום שהם חפים מטעויות, אלא משום שהם בנויים על מנגנונים שמאפשרים תיקון, למידה ואמון. דוגמה מובהקת לכך סיפק הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, ובעיקר בזירת האוקיינוס השקט. הדרג המדיני, ובראשו הנשיא רוזוולט ושריו, קבע את המטרות האסטרטגיות הרחבות (ובראשן את הבסת יפן), אך נמנע ברוב המקרים מהתערבות בשיקולים מקצועיים של הפיקוד הצבאי. מפקדים כמו נימיץ, ספרואנס ומקארתור נהנו מחופש פעולה רחב בתכנון מבצעים, בבחירת דוקטרינות לחימה ובקבלת החלטות בזמן אמת. גם כשטעו, הטעויות הללו נותחו באופן מקצועי ולא נוצלו לצרכים פוליטיים. התוצאה הייתה צבא לומד, גמיש ומריטוקרטי (מבוסס־כישורים), שהצליח להתאים את עצמו במהירות לתנאי לחימה קשים ולנהל מערכה אדירה רחוקה עשרות אלפי קילומטרים מארה״ב, ומורכבת מאין כמותה שכללה מרכיבי אוויר, ים ויבשה. ההימנעות מהתערבות פוליטית ב"איך", תוך אחריות מדינית על ה״למה״, הייתה מרכיב מרכזי בהצלחתו.
פרופ' ערן שלוצבאות מקצועיים מטפחים קידום על פי כישורים והישגים, ולא על פי נאמנות אישית או אידאולוגית, ובכך מחזקים את איכות הפיקוד והמוטיבציה של הדרג הלוחם. חופש ביטוי בתוך המערכת מאפשר ביקורת פנימית, דיווח אמת והפקת לקחים, בעוד שקשרי אמון בין הצבא לחברה מבטיח לגיטימציה, גיוס רחב ונכונות לשאת במחיר המלחמה. לא מדובר בעליונות מוסרית מופשטת, אלא ביתרון מובנה: צבא מקצועי ועצמאי הוא חזק משום שהוא מסוגל להשתנות וחותר להשתפר, לא לרצות פוליטיקאים.
עקרון הפיקוח האזרחי מגדיר מטרות אך משאיר לצבא אוטונומיה מקצועית, וכך מגן עליו מפוליטיזציה ישירה ומעודד קבלת החלטות על בסיס ידע וניסיון. ישראל כץ לעומת זאת מנסה להפוך את צה"ל לסניף של הליכוד על ידי טשטוש הגבול בין צבא ממלכתי לבין נאמנות מפלגתית. זהו תהליך שמתרחש דרך רצף צעדים, אמירות והשרשת נורמות פסולות. עצם הרמיזה שעל קצינים להתיישר על פי "רוח המפקד" יוצרת אפקט מצנן: קצינים לומדים מה לא לומר, ואילו עמדות משתלמות יותר. לא מדובר בצו רשמי, אלא בשחיקה הדרגתית של הממלכתיות. השיח, התמריצים והנורמות משתנים כך שקציני צה"ל לומדים שפוליטיקה נוכחת תמיד ברקע החלטותיו של שר הביטחון. מדובר בתהליך מצטבר וקשה לבלימה. זוהי סכנה ברורה ומיידית לחוסנו של צה"ל וליכולותיו הצבאיות.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
