הניסיון לענות על השאלה הכי מסקרנת, הכי מורכבת, הכי מקצועית והכי אמוציונלית "מה קרה לצה״ל" הוא ללא ספק מחויב המציאות. בטח אחרי האסון הגדול ביותר שחווינו מאז הקמת המדינה. אי־אפשר ולא ניתן לשוב לשגרה, להרגיע את הנפש, מבלי לבחון לעומק את שורשי הכשל, את שורשי המחדל. אזרחי ישראל זכאים לישון בשקט, בעיניים עצומות, בידיעה שצה״ל מממש את האמרה "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" – אותה התחייבות מוסרית וביטחונית שנולדה מתוך ההבטחה ההיסטורית "לעולם לא עוד".
יוצרי הסדרה "מה קרה לצה"ל" ראויים להערכה על האומץ לעסוק בנושא מקצועי, רגיש ומורכב כל כך. יחד עם זאת, קשה שלא לחוש אכזבה עמוקה מן התוצאה: העיסוק היה שטחי, נעדר עומק אמיתי, והתבסס על ראיונות עם קצינים טובים ואמיצים, אך לא ממש רלוונטיים, חלקם נכשלו ערכית, לא קודמו, נותרו ממורמרים, והכי חשוב ניסיונם מבוסס בעיקר על הממד הטקטי. לא זו אף זו, שנים ארוכות שהם מחוץ למערכת הצבאית, מעולם לא נטלו חלק בדיוני מטכ״ל ולא עמדו בצמתים שבהם התקבלו החלטות בזמן אמת. בחירתם של קצינים אלה, מוערכים ואמיצים ככל שיהיו, לצד התמקדות באירועים שוליים ולעיתים "צהובים" לטובת דרמה תקשורתית, פגעו בניסיון האמיץ לנסות ולהסביר מה באמת קרה לצה״ל. במקום להתמקד בשלושת הצירים המרכזיים שמעצבים צבא - תפיסות מבצעיות וכנגזרת מהן הפעלת הכוח לאורך השנים, תרחישי ייחוס וכנגזרת מהם, בניין הכוח והתאמתו לאתגרים, ולא פחות חשוב, הכשרת המפקדים והלוחמים, פיתוח מנהיגות ובניין הרוח - הוצגו בעיקר תמונות שטחיות, הערות הזויות וטונות של אגו שתרמו לטשטוש התמונה המערכתית המורכבת. חבל.
כך למשל, אין בסדרה ביטוי לדיון במורכבויות, בדילמות ובמתחים הקיימים בין דרג מדיני לדרג צבאי, בריבוי הזירות שהתפתחו, במערכת השיקולים הקשורים בהשקעה הנדרשת שבין הגנה להתקפה, סדיר מול מילואים, מלחמה מול התעצמות - כלומר התקפה מקדימה, או מלחמה רק כאשר אין ברירה - ואם מלחמה, אז מה הם סדרי העדיפויות: קודם איראן או חיזבאללה או חמאס, מה דחוף ומה חשוב. כל אלה ועוד משפיעים באופן ישיר על החלטות כבדות משקל בדיונים שבין הצבא והמדינה. היעדר דיון בנושאים אלה במהלך הסדרה, עם ראשי אג"ת או אמ"צ או אמ"ן או סגני רמטכ"ל לשעבר, הפך את הניתוח לפשוט ופשטני מידי.
הציבור צמא להבנה. הוא קשוב, ובצדק, לכל ביקורת, לפעמים יותר מדי. אך צמאונו זה אינו תחליף לדיון רציני ומקצועי. חלק מהביקורת שהושמעה, נכונה אך לא בטוח שהיא רלוונטית. חלקה הזויה ומנותקת מהמציאות. לדוגמה, אמירה כמו: "פרימיטיביות מנצחת טכנולוגיה". כסגן מפקד פצ"ן במהלך המלחמה, אני יכול לומר בוודאות שבלי הטכנולוגיה לא היינו מגיעים להישגים יוצאי הדופן, לא בזירה זו ולא בזירות אחרות. או אמירה כמו "בוקים לא מנצחים מלחמות". איזו יהירות, חוסר צניעות וטיפשות בו זמנית. מרבית הדיון היה רדוד ועסק בעיקר ברובד הטקטי, מה שגרם להזנת הציבור בביקורת שאין בינה לבין מה שקורה או קרה לצה"ל ולא כלום. קשה עד בלתי אפשרי לשפוט מצביא בדיעבד, ובוודאי כשלא נכחת בזירת ההחלטות, לא חווית את המורכבויות, הלחצים, הדילמות גם לא את השיח עם הדרג המדיני.
צבא אינו פועל בחלל ריק. הפוליטיקאים מכורים לאמירה שלפיה "זאת מדינה שיש לה צבא". אם כך, איך יתכן שהדרג המדיני נעלם כלא היה מן הסדרה?
צבא אינו פועל בחלל ריק. הפוליטיקאים מכורים לאמירה שלפיה "זאת מדינה שיש לה צבא". אם כך, איך יתכן שהדרג המדיני נעלם כלא היה מן הסדרה? ומה ביחס לאילוצים שבהם פועל צה״ל: תקציב, קיצורי שירות שהוטלו על ידי הדרג המדיני, שיקולים כלכליים, פוליטיים ובינלאומיים - כל אלה הרי מכריעים את מרחב הדיון וקובעים במידה רבה את גבולות והיקף הפעולה. בהיעדר התייחסות לאילוצים אלה קשה להעריך מה היו האופציות האמיתיות שעמדו לפתחו של הפיקוד במועד המתאים.
הסדרה הזו עסקה בהמון אמירות - ובעצם לא עסקה בכלום. הסיבה לכך חוסר מקצועיות מצד אחד והיעדר שאלת מחקר ממוקדת מצד שני. זה מזכיר את האמרה שלפיה אם אינך יודע לאן אתה רוצה להגיע כל הדרכים טובות. ולכן הוחמצו שאלות יסוד.
מה היה איום הייחוס שאושר על־ידי הדרג המדיני (אם בכלל אושר)? כיצד נערך צה״ל בכל הרמות להתמודד איתו? האם התקיימה למידה בין־מדרגית – בתוך הצבא ובין הצבא לדרג המדיני? ואם כן – מה היו תוצרי הלמידה, מה הייתה האסטרטגיה שהוגדרה לכל זירה בנפרד ולכל הזירות יחד, וכיצד זו השפיעה על בניין הכוח, התפיסות המבצעיות והמענה המבצעי?
חמור מכך, השאלה הכי מסקרנת את הציבור אינה מה קרה לצה״ל לאורך השנים, אם כי חשוב מאוד להבין זאת, אלא בעיקר, לאן נעלם צה״ל, ב־24–48 השעות הגורליות שלפני 7באוקטובר, מדוע כוחותינו לא הדפו את ההתקפה, מדוע קרסה מערכת ההגנה, ואיך תפקדה המערכת מרמת המוצב ועד לאלוף הפיקוד ולרמטכ״ל, בעיקר בשעות, ביממה או בימים הראשונים, שעות וימים של מדינה בהלם ותושבים בעוטף שהיו חסרי מגן, חסרי אונים.
דומה שהסדרה סימנה מטרה לא ברורה ולכן החמיצה הזדמנות להראות ולהסביר לציבור מה כן עבד ועדיין עובד היטב, באופן שכל צבאות העולם עומדים ומשתאים נוכח הפגנת יכולות שנבנו בצה״ל במשך עשרות שנים
ביקורת בכלל וביקורת עצמית בפרט מהווה בסיס לשיפור, בסיס להשתנות. דומה שהסדרה סימנה מטרה לא ברורה ולכן החמיצה הזדמנות להראות ולהסביר לציבור מה כן עבד ועדיין עובד היטב, באופן שכל צבאות העולם עומדים ומשתאים נוכח הפגנת יכולות שנבנו בצה״ל במשך עשרות שנים. אפשר היה להציג את ההתאוששות המהירה והתפקוד המרשים של המטכ"ל בהובלת רא"ל הרצי הלוי, שילוביות יוצאת דופן של היבשה, האוויר והמודיעין, הן בדרום והן בצפון, גם באיראן ובתימן השמדת אלפי מטרות תוך שעות וימים בודדים, סיכול שדרת הפיקוד בכל הזירות באופן שניתן היה רק לדמיין לפני 20 שנים. כמעט מדע בדיוני.
כמפקד פלוגה במלחמת לבנון הראשונה, כמפקד גדוד 202 של הצנחנים בפשיטה הגדולה ביותר של צה"ל מעבר לאיזור הביטחון בכפר מיידון וכמפקד איו״ש שהוביל אלפי מבצעים, יכולתי רק לחלום על היכולות הללו. גם איכות הפיקוד, הלחימה ורוח הלחימה, בכלל זה התפקוד של הדרגים הטקטיים, לוחמים, מפקדי גדודים, חטיבות מפקדי אוגדות בסדיר ובמילואים - ראויים להערכה מאוד גבוהה. זה בטח נראה צבא מאורגן יותר, מקצועי יותר ומיומן יותר ממה שראינו במלחמת לבנון השנייה.
ישנם כשלים ואיש אינו מתכוון לטייח אותם, זה אינו כשל נקודתי בלבד. מדובר בכשל מערכתי עמוק – אסטרטגי, מדיני וצבאי, אך גם בכשל אופרטיבי וטקטי
ישנם כשלים ואיש אינו מתכוון לטייח אותם, זה אינו כשל נקודתי בלבד. מדובר בכשל מערכתי עמוק – אסטרטגי, מדיני וצבאי, אך גם בכשל אופרטיבי וטקטי, כמעט אותו הכשל שחוו קודמינו במלחמת יום הכיפורים ב-1973, הפתעה בסיסית שמוטטה את מערך ההגנה. טוב היו עושים יוצרי הסדרה אם היו מתמקדים בשאלה, מה גרם לקריסת מערך ההגנה של צה״ל באותו לילה שחור באוקטובר. גם לאחר הסדרה שאלה זו, נשארה פתוחה וחבל. שאלה היפותטית אחרת היא האם אנשים אחרים בעמדות מפתח ועם אותו צבא בדיוק היו יכולים לשנות את פני ההיסטוריה. לעולם לא נדע, אך זה מזכיר לי שיחה שהייתה לי עם רמטכ״ל לשעבר בעקבות הכישלון שלנו במלחמת לבנון השנייה. על דבר אחד הסכמנו: אנשים אחרים בתפקידי מפתח היו עשויים, עם אותו צבא בדיוק, להוביל לתוצאות טובות בהרבה. מי יודע?
כך גם בליל 7 באוקטובר. ייתכן שאנשים אחרים בעמדות הפיקוד היו בוחרים לפעול על פי העיקרון הפשוט של כל מפקד סיור בגולני לאורך הגבול: "אם יש ספק – אין ספק". ייתכן שאז עם אותו הצבא בדיוק, היינו בסרט אחר לגמרי.
הסדרה לא ענתה על השאלה, מה קרה לנו בין ה-6-8 באוקטובר 2023, אך היא לא עסקה בתסכול נוסף של הציבור: איך יתכן שאחרי שנתיים של מלחמה בעזה לא השיגו המערכת המדינית והצבאית הכרעה? כאן הסדרה פספסה ובגדול: מה הקשר בין איכות המפקדים והלוחמים לאי השגת מטרות המלחמה? המחשבה שלפיה בעבר היו מפקדי חטיבות טובים יותר שהשפיעו על גורלן של מערכות אסטרטגיות היא לא יותר מאשר מיתוס, יהירה, טעונה בעודף אגו ומנותקת מהמציאות. הרי אין עוררין על כך שהדרג הטקטי במלחמה הנוכחית, בכלל זה הלוחמים, מפקדי הגדודים והחטיבות, מפקדי הטייסות והשייטות, וגופי המודיעין, הפגינו וממשיכים להפגין מצוינות, רוח קרב וכושר לחימה יוצאי דופן. הטלת האחריות על היעדר ההכרעה, על איכות מפקדי השדה, על הנכונות שלהם לחתור למגע, על איכות האימונים והתרגילים או על המשאבים שעמדו או שלא עמדו לרשותם, החטיאה את המטרה. רק ועדת חקירה ממלכתית מקצועית נטולת פניות תבחין טוב יותר מיוצרי הסדרה, שאינם אנשי מקצוע, בין המאמץ המבצעי טקטי הראוי לציון, לבין הממד האסטרטגי, המדיני והצבאי והממשק שביניהם - וכמובן אופן תכנון וניהול המערכה ברמה האסטרטגית צבאית.
אותו צה״ל בדיוק הצליח להכריע את חיזבאללה, שהוא ללא ספק ארגון צבאי חזק יותר, גדול יותר, מצויד יותר ומנוסה יותר מחמאס
אותו צה״ל בדיוק הצליח להכריע את חיזבאללה, שהוא ללא ספק ארגון צבאי חזק יותר, גדול יותר, מצויד יותר ומנוסה יותר מחמאס. צה"ל השיג את מטרות המלחמה בזירה זו: הוא הסיר את האיום המיידי מעל מדינת ישראל, פגע קשות במערך הרקטי ובשדרת הפיקוד של הארגון, הפעיל את מבצע הביפרים (המוסד), חיסל את נסראללה ומחליפו והוציא את הארגון משיווי משקל. שם ניכר היה ניהול מדיני־אסטרטגי עקבי יותר, שהכתיב פעולה אופרטיבית יעילה ואפקטיבית יותר. עם זאת, גם שם, למרות שזה היה בהישג יד, לא ניצלנו את ההצלחה, לא רדפנו ולא פירקנו את הארגון באופן שהיה מיישם הלכה למעשה את החלטת האו״ם 1701, מונע את הצורך בישיבה בתוך לבנון ובהמשך התקיפות בתוך לבנון, וחשוב לא פחות היה מאפשר לממשלה הלבנונית להחיל את ריבונותה האפקטיבית בכלל ומדרום לליטני בפרט. בכל מקרה ההכרעה בצפון הציגה את צה״ל במיטבו: אותו צבא שנכשל ב-7 באוקטובר, אותו הצבא שלא הכריע בדרום. לכן ההכרעה אינה קשורה לאיכותו של צבא היבשה. זאת שאלה שצריך להפנות לדרג המדיני, למטכ״ל, לאלוף הפיקוד ולמפקדי האוגדות.
אז מה נדרש עכשיו? רק למידה אמיתית, ומעמיקה, תוביל להשתנות רלוונטית. שלוש שאלות מחייבות חקירה פנימית בתוך צה"ל:
1. כיצד אירוע כמו 7 באוקטובר יכול היה להתרחש. חקירה ממוקדת על הפעילות של צה"ל בזירה זו בחצי השנה שקדמה למתקפה ועד למתקפה של חמאס.
2. כיצד תפקדו הדרגים השונים מתחילת המתקפה של חמאס ועד היציאה לתמרון.
3. מדוע, שנתיים לתוך המלחמה, כאשר צה״ל בעומק שטח האויב – לא הושגו מטרותיה.
הבטן מתהפכת כאשר אנחנו עוסקים בשאלה מה קרה ואיך יכול היה לקרות לנו 7 באוקטובר, ובאותה נשימה אפשר ונכון לומר, זה צבא שהתאושש והשיב מלחמה שערה באופן מעורר הערכה והשראה
הבטן מתהפכת כאשר אנחנו עוסקים בשאלה מה קרה ואיך יכול היה לקרות לנו 7 באוקטובר, ובאותה נשימה אפשר ונכון לומר, זה צבא שהתאושש והשיב מלחמה שערה באופן מעורר הערכה והשראה. הוא פרק את חמאס לגורמים והבהיר לכל מי שעוד חושב לבצע מתקפה מן הסוג הזה בעתיד מה צפוי לו. הוא הצליח להשיג הישגים רבים, הכריע את חיזבאללה - מה שהוביל לפירוק סוריה של אסד - ופגע אנושות בתוכנית הגרעין האיראני. מפקדי צה״ל ולוחמיו ממשיכים להילחם כמו אריות. זה כואב וחודר את הלב כאשר מדברים על מה שהתרחש ב-7 באוקטובר וזה מרומם את הרוח כאשר אנחנו רואים צה"ל במיטבו, על כל זרועותיו ואגפיו, חוזר להיות תעודת הביטוח של מדינת ישראל והעם היהודי.
ובאותה נשימה, רק ועדת חקירה מקצועית, שתנהל חקירה אמיתית, רחבת היקף נטולת אינטרסים, תוכל לא רק להשיב על השאלה ״מה קרה לנו״? אלא גם להצביע על הדרך הנכונה לתכנן מערכות צבאיות כך שניתן יהיה להשיג את המטרות שנקבעו.
אלוף מיל׳ יצחק ג'רי גרשון, מפקד איו״ש בתקופת האינתיפאדה השנייה ובמבצע חומת מגן. אלוף פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה וסגן מפקד פיקוד הצפון במשך 250 ימים במלחמת חרבות ברזל
