לפני כמה ימים שמעתי את יאיר לפיד בראיון לתוכנית הבוקר ברשת ב' והתכווצתי. אלו היו מילותיו: "סמוטריץ' לא רוצה להחזיר חטופים, הוא רוצה להחזיר את ה'הותר לפרסום'". אפילו כשאני קוראת את המילים כרגע אני מתכווצת מהשימוש הציני במילים הללו, שאצלי הן חקוקות בדם.
ב-16 בינואר 24 שכלתי את בני, ד"ר זכריה הבר ז"ל, שהיה מדען מבטיח, תלמיד חכם, בן, אח, בעל ואב לשלשה ילדים קטנים. הוא נפל בעזה ב16 בינואר 24, כלוחם מילואים. "הותר לפרסום" הוא לא ביטוי פוליטי - הוא גזר דין של משפחות, של חיים שנקטעו, של כאב שאין לו סוף.
גילוי נאות: במהלך השנים החולפות הצבעתי ל"יש עתיד", ובפעמים אחרות למפלגות המזוהות עם המרכז או המרכז־שמאל, שכיום נמצאות באופוזיציה. אבל אני לא יכולה לקבל שזה ביטוי שמשמש לניגוח פוליטי, לא משנה מאיזה צד.
מעבר לכאב, אני מתקשה גם מול התוכן של האמירה.
זה בסדר לחלוק ולא צריך להיות שותף לכל דעה, חשוב לקיים דיונים ענייניים על הנושאים הכבדים שהחברה הישראלית מתמודדת איתם, אך הכרחי לנהל אותם מתוך הנחה שגם האדם שאיתו אני, את או אתה חלוקים, רוצה בטובתה של החברה הישראלית
לפיד בעצם טוען שתי טענות – שבעיניי אסור לנו לטעון את שתיהן:
הראשונה: שכל מי שמתנגד לעסקת החטופים "לא רוצה להחזיר חטופים". כאילו אין מקום לדעה אחרת, כאילו לא יכול להיות שאדם אמפתי ואכפתי יביט בעסקה ויגיע למסקנה שהיא מסוכנת ואינה הדרך הנכונה, וכאילו חמלה ושיקול דעת לא יכולים להתקיים יחד. חמלה היא לא נחלתם הבלעדית של תומכי העסקה, ואין לאף אחד מונופול על הרצון להחזיר את החטופים הביתה. אני לא מבינה למה אמירה נוראית כזאת לגבי יריבים מקובלת בשיח הישראלי.
השנייה: שסמוטריץ' רוצה עוד "הותר לפרסום", רוצה עוד חיילים הרוגים. האמירה הזו מזעזעת אותי. אני לא מצביעה למפלגתו של סמוטריץ', אבל אני לא חושבת שהוא – או כל מי שמאמין שצריך להמשיך בלחימה – אוהב מלחמות או אוכל מוות. הרעיון הזה, שנזרק כל כך בקלות לשיח הציבורי, הפך מחלוקת אסטרטגית לכדי האשמה גורפת, כלי ניגוח כלפי ציבור שלם.
מרים הברללא קרדיטלא היה אדם שאהב את החיים יותר מזכריה בני. הוא לא הלך למלחמה כי אהב מוות – הוא הלך כי הוא ידע שיש מי שצריך אותו. הוא נלחם כדי שאחרים לא יצטרכו למות. כדי שיהיה עתיד טוב יותר לילדיו, וכשהכרנו את חבריו לפלוגה אחרי נפילתו, הבנו שאין בהם שמץ של אהבת מלחמה – יש בהם אהבת חיים, ערבות הדדית, ומוכנות לשלם מחיר כבד כדי להגן על המדינה שלנו.
לפוליטיקאים אין זכות להטיל בהם דופי. אין להם זכות להשתמש בכאב שלנו ככלי משחק.
זה בסדר לחלוק ולא צריך להיות שותף לכל דעה, חשוב לקיים דיונים ענייניים על הנושאים הכבדים שהחברה הישראלית מתמודדת איתם, אך הכרחי לנהל אותם מתוך הנחה שגם האדם שאיתו אני, את או אתה חלוקים, רוצה בטובתה של החברה הישראלית.
הטור נכתב כחלק ממיזם "הדיבור" שהוקם על ידי משפחות שכולות במטרה לצמצם את השיח המסית ולחזור לשיח ענייני.
