דווקא בשעה שצה"ל מתמודד עם צורך מיידי בהגדלת מצבת הלוחמים; דווקא לאחר פסק הדין התקדימי של בג"ץ, שקובע כי יש לפעול ככל הניתן לשוויון הזדמנויות בשיבוץ לתפקידי לחימה; ודווקא כאשר לוחמות מסיימות בהצלחה מסלולים מבצעיים תובעניים ביחידות מובחרות - מתחדד הפער בין ההכרה המשפטית והמציאות המבצעית לבין שיח ציבורי וארגוני שממשיך לערער על עצם שילובן.
זה כבר לא פער תיאורטי. יש לו ביטוי ישיר ומסוכן בשטח.
פסק הדין שניתן בשבוע שעבר לא נולד בחלל ריק. הוא הגיע אחרי שנים של דחיות, הבטחות וגרירת רגליים - ובסופו נקבע עיקרון פשוט: על צה"ל מוטלת חובה חוקית לפעול לשוויון הזדמנויות, והוא אינו יכול להמשיך לדחות הכרעה באמצעות פיילוטים אינסופיים והבטחות לעתיד. בית המשפט מבהיר כי מודל של "נבחן שוב בהמשך" אינו עומד עוד במבחן, במיוחד כשכבר קיימים נתונים, ניסיון מבצעי והוכחות מהשטח. הדרישה ברורה: לעבור ממדיניות של דחייה למדיניות של הכרעה- לא רק לשאול אם נשים יכולות, אלא לאפשר להן להוכיח זאת בתנאים שוויוניים.
אלא שבזמן שההכרעה המשפטית כבר כאן, המציאות בשטח חושפת עד כמה הפער הפך לעיוות.
האירוע שנחשף אתמול ב-ynet שבו פעילות של לוחמות יהל"ם בוטלה ברגע האחרון משום שלא הורשו להיכנס למוצב שבו משרתים לוחמים חרדים, ממחיש זאת היטב. לא שיקול מבצעי- אלא עצם היותן נשים. במקרה אחר, לוחמות נותרו מחוץ למבנה בלב שטח מאוים בעזה, חשופות יותר ופגיעות יותר, רק כי "זה פחות מכבד".
כאן האבסורד כבר בלתי ניתן להכחשה: בשם "איזון" מתקבלות החלטות שמערערות את העיקרון הבסיסי ביותר של פעולה צבאית- צמצום סיכון והגדלת אפקטיביות. צה"ל מדבר על מוכנות, על הצלת חיים, על מקצועיות - ובאותה נשימה מייצר מצבים שמגדילים סיכון ומחלישים את הכוח. זה לא איזון. זה כשל.
וכשכוח מיומן מודר בשל מינו, וכששיקולים שאינם מבצעיים גוברים על שיקולי חיים ומוות- זו כבר לא רק אפליה. זו פגיעה בביטחון.
איילת רזין בית אורהשבוע הסתיים מסלול נוסף של לוחמות ביחידת יהל"ם - מסלול תובעני, מסנן, ללא הנחות. נשים עברו אותו. לא כסמל, לא כחריג, אלא כחלק מכוח לוחם שנדרש למשימות אמיתיות. וזה לב העניין.
מצד אחד, צבא שנאבק במחסור חריף בכוח אדם, על רקע מלחמות מתמשכות, ריבוי זירות ושחיקה עמוקה. מצד שני, שיח שמנסה להחזיר את הדיון לנקודת פתיחה שכבר אינה רלוונטית.
במקום לשאול כיצד מגדילים את מאגר הלוחמים האיכותיים, כיצד משפרים כשירות וכיצד בונים מערכות שמקדמות מצוינות - אנחנו שבים להתווכח על עצם הלגיטימיות של נשים להיות שם.
זה כבר לא דיון מקצועי. זה טרלול רגרסיבי.
צה"ל לא מתמודד עם עודף כוח אדם. הוא מתמודד עם מחסור. הוא זקוק לכל מי שמסוגל לעמוד בדרישות ולבצע את המשימה. צמצום מאגר המועמדים על בסיס מגדר הוא לא רק כשל ערכי- אלא כשל מבצעי
כי אין כאן שאלה תיאורטית. יש מציאות: אלפי לוחמות משרתות היום בצה"ל, עומדות בסטנדרטים מבצעיים ופועלות בשטח לצד חבריהן. הן חלק ממערך הלחימה- לא תוספת, לא פשרה, ולא "אג'נדה".
והמציאות הזו לא יכולה להרשות לעצמה את הפריבילגיה של ויכוחים מנותקים.
צה"ל לא מתמודד עם עודף כוח אדם. הוא מתמודד עם מחסור. הוא זקוק לכל מי שמסוגל לעמוד בדרישות ולבצע את המשימה. צמצום מאגר המועמדים על בסיס מגדר הוא לא רק כשל ערכי- אלא כשל מבצעי.
אפשר וצריך לקיים דיון מקצועי על התאמה, כשירות ומבנה שירות נכון. אבל זה חייב להיות דיון שמתחיל משאלה אחת: איך ממקסמים יכולות- לא איך חוסמים אותן.
פסק הדין של בג"ץ לא סיים את הוויכוח. הוא רק סימן גבול: אי אפשר עוד למשוך זמן מול מציאות שכבר השתנתה. האחריות עכשיו היא של צה"ל- ושל החברה הישראלית כולה.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא,מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
