המוות אתמול (ראשון) של ברק איילון, חבר כיתת הכוננות במושב כפר יובל שבאצבע הגליל, ואימו מירה בת ה-76, שנהרגו מירי נ"ט של חיזבאללה - הזכיר לכולם את הסכנה הרבה הנשקפת לאזרחים בגבול הצפוני. בעוד הרוב הגדול של האזרחים פונו מהאזור סמוך לפרוץ המלחמה, חקלאים רבים ביישובי הגבול נשארים תחת איום הטילים - חלקם מרצון, וחלקם מחוסר ברירה. זה סיפורם של שלושה חקלאים שמתמודדים עם הפחד היומיומי מהירי של חיזבאללה.

אמנון אברהם, כפר יובל

אתמול, כשעלו הדיווחים באפליקציות על אודות ירי טילי חיזבאללה לעבר בית בכפר יובל, הטלפון של אמנון אברהם (59) כמעט קרס. "קיבלתי מאות טלפונים והודעות מהמשפחה ומהחברים, שדאגו לשלומי והיו בטוחים שנפגעתי", סיפר אברהם, בעל לול תרנגולות מטילות מהמושב הוותיק שעל גבול לבנון. "אני רב איתם כל הזמן, כי הם רוצים שאעזוב, אבל מהיכן אכסה 200 אלף שקלים על עלות העופות והאוכל שרכשתי להם אם אעזוב?".
פעמיים ביום יוצא אברהם מדלת ביתו, מסתכל בחשש לעבר הכפר הלבנוני המשקיף עליו, ורץ ללול הסמוך לאסוף את הביצים. "יש לי 5,000 מטילות ואני אוסף בכל יום 155 תבניות. אנחנו פה 30 לולנים שנאלצנו להישאר. אחד מהם הוא אליהו, שירו על הבית שלו נ"ט ואשתו מירה ובנו ברק נהרגו".
הכותרת
היחידה המובחרת של חיזבאללה שנמצאת ליד הגבול
24:45
3 צפייה בגלריה
אמנון אברהם כפר יובל
אמנון אברהם כפר יובל
"עד שלולן לא ימות בלול שלו, לצערי דבר לא ישתנה". אמנון אברהם
לדברי אברהם, "המדינה כפתה עליי את המצב הזה. הממשלה שולחת אותנו למות. מירה לא רצתה שאליהו יישאר כאן, אבל הוא לא יכול היה לעזוב את הלולים שלו והיא נשארה כדי לדאוג שלא ישכח את התרופות שלו. אם המדינה הייתה מבטיחה פיתרון ופיצוי, היא לא הייתה מתה".
במשרד החקלאות וברשות המיסים טוענים ש"לולנים ביישובי ספר שנמנעה מהם גישה ללולים כתוצאה ממגבלות של מערכת הביטחון זכאים לפיצוי מלא בגין עופות שאבדו כתוצאה מחוסר טיפול". אלא שלטענת הלולנים, המדינה לא מוכנה להמית את העופות כדי שיוכלו לקבל את הפיצויים.
"עד שלולן לא ימות בלול שלו, לצערי דבר לא ישתנה", אמר אברהם. "לא הייתה נפש חיה בכפר יובל לו היו נותנים לנו הבטחות לפיצוי. במועצת הלול לא מוכנים לשלוח לכאן קבלני פינוי לעופות, כי אף קבלן לא מוכן להגיע לכאן ולסכן את חייו במשך שעות של עבודה".

יניב טורג'מן, שתולה

ביום השלישי לפרוץ המלחמה ברחו כל העובדים הזרים ממשק העיזים של יניב טורג'מן במושב שתולה שבגליל המערבי. הוא וארבעה מבני משפחתו נותרו לעבוד בו, יחד עם עובד נוסף מהיישוב אבירים שעוזר להם בעבודות המשק.
כ-500 מטרים בלבד מנקודה 105, שממנה נחטפו לוחמי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל במה שהוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, וכ-700 מטרים מכפר הטרור מארווחין שמעבר לגבול, מגדלת משפחת טורג'מן כ-1,500 עיזים לחלב. "צמצמנו את החליבה לפעם אחת ביום ואין לנו ברירה אלא להמשיך ולדאוג להן", הסביר יניב. "אין לנו לאן לקחת אותן, אז אנחנו נשארים ושומרים על הגבול ועל הבית שלנו בכל מחיר".
3 צפייה בגלריה
יניב טורג'מן ממושב שתולה
יניב טורג'מן ממושב שתולה
"נטפל בעיזים שלנו עד הסוף". יניב טורג'מן
בסופי שבוע יוצא יניב לבקר את אשתו וילדיו הדואגים שפונו לזכרון יעקב. הבית שלהם נפגע מטיל נ"ט עם תחילת המלחמה, ובשטחי המרעה של העיזים פגעו כבר לא מעט פצצות מרגמה ואפילו טיל בורקאן עוצמתי, שנפל לא רחוק מהדיר. למרות שלכאורה מאפשרת המדינה לחקלאים להרוג את חיות המשק שלהם ביישובים המפונים ולקבל פיצוי כלשהו, לאנשי משק טורג'מן אין שום דילמה בנושא.
"אני אהרוג את עצמי לפני שאפגע בעדר שלי", הבהיר יניב בחלחלה מעצם הרעיון. "אנחנו מתפרנסים מהעדר הזה יותר מ-20 שנה ואי-אפשר לבנות אותו ביום אחד מחדש. בחיים לא נזרוק אבן לבאר ששתינו ממנה, נטפל בעיזים שלנו עד הסוף".

יובל אלבו, רמות נפתלי

כשיובל אלבו מרמות נפתלי יורד לעבד את מטעי האגסים שלו, קילומטר אחד בלבד מהכפר הלבנוני הסמוך, הוא צופה כלא מאמין על שגרת החיים בצד השני של הגבול. "יש שם מכוניות שנוסעות כרגיל והחקלאים מעבדים את האדמות שלהם, ורק אצלנו כולם פונו ונותרנו פה מעטים כל כך", תיאר בכעס.
רק לפני שבועיים, כ-70 מטרים מהבית שלו, פגע טיל שירו חוליות הטרור של חיזבאללה לעבר היישוב שלו. למרות זאת הוא מסרב לעזוב את אדמותיו וחושב שפינוי עשרות אלפי שכניו ביישובי קו העימות היה משגה. "אני לא בעד לעזוב", הסביר. "זו לא דרך ולא שיטה לברוח ולהיות במגננה. חייבים להחזיר את התושבים עכשיו מיד לפה. זה יגבה הרוגים ופצועים מאיתנו, אבל הצבא ייאלץ להיות התקפי כדי שנוכל לחיות פה בשקט".
3 צפייה בגלריה
יובל אלבו רמות נפתלי
יובל אלבו רמות נפתלי
"אני חייב לעשות את המינימום הנדרש, כדי שבשנה הבאה יהיה לי פרי". יובל אלבו
יובל לא סומך על המדינה שתדאג לפיצוי החקלאים על הפסדים במטעים, ומגיע תחת סיכון רב כדי לנסות להציל משהו מתנובת העתיד. "זה לא מפעל שאתה יכול לכבות ולהדליק את המכונות מתי שאתה רוצה. אתה מעבד מטע אגסים במשך שנה שלמה ומגיע לקטיף שנמשך 20 יום. אני חייב לעשות את המינימום הנדרש, כדי שבשנה הבאה יהיה לי פרי", אמר יובל.
הוא סיפר איך "ב-2006 קיבלנו מיד פיצוי עבור כל דונם קרקע ועזבנו. אבל עכשיו אני לא יודע כמה זמן המלחמה תימשך ומבין שלא בטוח שהמדינה תדאג לפצות אותי. דורשים מאיתנו להעסיק סוללת יועצים, עורכי דין, ורואי חשבון בשביל למלא את הטפסים הבירוקרטיים הנוראיים האלו. למה לא עוזרים לנו".
יובל מחזיק גם בלול פטם למאכל. אתמול בבוקר הוא קיבל להקה חדשה של 21 אפרוחים. "אני רואה בעבודה שלי גם שליחות, דאגה שיהיה לאנשים מה לאכול במדינה. מי ידאג שיהיו עופות על המדפים בסופר?", תהה.