רצועת עזה היא כעת מכלאה אנושית שבה כל תנאי החיים הבסיסיים הושמדו. 54 אלף פלסטינים כבר נהרגו, ועדיין למדינת ישראל אין שום תוכנית טובה יותר מבעבר מה לעשות עם מעל שני מיליון איש שנותרו ברצועה ללא מים, מזון ומחסה בזמן שצה״ל ימשיך לנבור בהריסות עד שימצא את הרקטה האחרונה. במרדף הבלתי נגמר אחרי פעילי חמאס, הרצועה כולה הפכה לשטח מוות ולתושבי הרצועה אין לאן לברוח, נגזר עליהם לגווע ברעב, בקור, במחלות ובהפצצות, נתונים לחלוטין לחסדי ממשלת ישראל. כל יום נוסף של המלחמה הוא יום שבו נמשים ילדים מבין ההריסות, יום שבו חטופים ישראלים נמקים במנהרות, יום שבו אנחנו אזרחי ישראל היהודים אוטמים את הלב אל מול הזוועה שאנחנו מחוללים במו ידינו.
אבל גם אם נעצום חזק את העיניים ונחשוב שלא רואים אותנו, קלון המלחמה דבק בנו וכבר לא יעזוב. בשנים שיבואו, הניצולים מעזה ירדפו אותנו כאן ובכל מקום בעולם, ואנחנו נצטרך להתמודד עם המציאות. כדאי שנתכונן מראש עם תשובות לילדינו לרגע שבו ישאלו אותנו: איפה היינו כשעזה הוחרבה? הם ישאלו מה עשינו כששמענו שילדים מתים באוהלים, קופאים למוות בגשם וברוח, אוכלים מספוא של בעלי חיים כדי לשרוד. ומה אנחנו נגיד? הם ישאלו איפה היינו כשהחטופים התחננו על חייהם מכל מסך טלפון במדינה - ומה נגיד? כשישאלו איפה היינו כששמענו שצה״ל הפיל בניינים על יושביהם על בסיס מערכת בינה מלאכותית ויצר שדות קטל בפילדלפי, נצרים וג׳באליה - מה נגיד? אולי נספר להם באיזו סדרת טלוויזיה שקענו כשבתי ספר הועלו באש וכשבתי חולים הותקפו בטנקים. ננסה להיזכר איפה בילינו כשישראל מנעה מכוחות חילוץ ורפואה להגיע למאות שנלכדו תחת ההריסות? איך נשכנע שלא ראינו שכל הזוועות האלה נחגגו באינסטגרם ובטיקטוק? איפה היינו באמת כשכל זה קרה? איפה אנחנו עכשיו?
למדנו איך נראית שנה וחצי של מלחמה ואין סיבה שהמשך המלחמה יראה אחרת. יתרה מזאת, אף אחד לא מבטיח לנו שהרע מכל מאחורינו - יש להניח שהזוועה רק תגבר
על כל ישראלי וישראלית להבין: תמיכה כעת בהמשך המלחמה היא תמיכה במותם של תושבי עזה. אין דרך אחרת לתאר זאת. למדנו איך נראית שנה וחצי של מלחמה ואין סיבה שהמשך המלחמה יראה אחרת. יתרה מזאת, אף אחד לא מבטיח לנו שהרע מכל מאחורינו. לאור פעולות צה״ל בשבועות האחרונים והתוכניות לשינוי המשוואה במבצע ״מרכבות גדעון״, יש להניח שהזוועה רק תגבר - והיא עשויה להימשך עוד חודשים רבים: אין לפלסטינים בעזה כל סיכוי אם הם ימשיכו להיות נתונים לחסדי ישראל. בכל יום שעובר הם ימשיכו למות, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגיפה.
ד"ר דותן הלוייש צמאי דם בישראל שייחלו למצב הזה מלכתחילה ובוודאי כעת מחככים את כפות ידיהם בהנאה. אבל מי שטיפת אנושיות עוד מקננת בו, זה הזמן להתנגד למלחמה - כי יש עוד בני אדם להציל ובהם גם, למען השם, חטופים ישראלים. לעולם לא עוד זה עכשיו.
ד"ר דותן הלוי הוא מרצה בכיר במחלקה להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב
