עידית סילמן מוכרת בבורקס ששואלת "לשים ביצה?". עידית סילמן פועלת ניקיון שעומדת ליד משאית זבל. עידית סילמן מאחורי הדלפק ב"ארומה".
חחח.
ואפילו, הייתי אומר, חחחח.
איזו שמחה. איזו הקלה. איזה סיפוק. האישה האיומה הזאת, היצאנית הפוליטית הזאת, חסרת החוליות הזאת שמכרה ממשלה תמורת תפקיד בממשלה הבאה שאותו הקדישה במלואו להזנחה ולתקיעת אצבעות יומית בעין של כל העולם וטביעת המושג "טבח קפלן" – האישה הזאת מחוץ לממשלה הבאה. כנראה.
הלעג – שסילמן הרוויחה לא רק ביושר, אלא בעיקר בנוכלות – הדהד אתמול מקצה האינטרנט (השמאלי) ועד קצהו (המרכזי).
עידית סילמן בכנס של הליכוד בפתח תקווה
(צילום: שאול גולן)
זה באמת משמח מאוד. וזה באמת, בו-זמנית, פאתטי. וזו באמת, במובהק, שמחת עניים. שמחתו של גוש – שהוא, על פי כל הסקרים כמעט – הגוש הגדול בישראל כרגע, שלא השיג שום ניצחון בכלל כבר כל כך הרבה זמן, ושספג כל כך הרבה אצבעות בעין לאורך תקופה כל כך ממושכת, עד שניצחונון אחד קטן, קטנטן, בצורת העפתה של עידית סילמן, משחרר פקק של שמחה אדירה כאילו הוכרזה שוב המדינה וכולנו אמורים לצאת להקיף במעגלי הורה את כיכרות הערים.
כולה עידית סילמן, כן?
ניצחון קטן, קטן מאוד, לאדם השפוי, וצעד התחלתי, ממש התחלתי, לאנושות הישראלית שמבקשת שינוי.
זה לא שעבר כאן איזה חוק משנה מציאות ותודעה מסוג חוק התקשורת, חוק יסוד השתמטות, חוק אי-מעצר עריקים חרדים, חוק הכשרות – הכל הישגים ממשיים, עצומים, בלתי נתפסים ברמות שחיתותם והבוגדנות הפנים-ישראלית שבהם, שרשמה הקואליציה רק בחודשים האחרונים.
לעומת זאת: עידית סילמן.
אה, וגם דיכטר וכנראה ברקת בחוץ.
גם אני שמחתי, ברור. צהלתי. הצדק נעשה, נראה, קארמה היא ביץ', ביץ', וכל זה. בוודאי. אבל בואו; מדובר בכדור שהיריב הוציא את מחוץ למגרש בעצמו, וזה לא שמדובר, חלילה, באיזו התפכחות של בוחרי הליכוד, כי מירי רגב, יואב קיש, מיקי זוהר, אמיר אוחנה, יריב לוין וכל יתר האנשים שנתניהו היטיב כל כך לעצב באמצעותם מחדש את הספרה 0 עדיין נבחרו, עדיין שם, וגדולים הסיכויים שהאנשים האלה יישבו – כלומר יעליבו – גם בכנסת הבאה.
והתפרצות השמחה והממים האינטרנטים בנפול סילמן הם בעיקר הדגמה לרמת הצמאון הקיצוני שהמחנה השפוי בישראל נתון בו, לאחר ארבע שנים של ייבוש גמור ואפס נצחונות. ואז מגיע ניצחון קטן – אפילו לא ניצחון, יותר גול עצמי של היריב – ואת הזיקוקים בשמי הרשת אפשר לשמוע עד מצודת זאב ובטח גם בתוכה.
לא הייתי חייב את האימאג' של סילמן עם ידיים מטונפות ליד משאית זבל כדי לשמוח לאידה. ובעיקר: זה כל כך לא משנה ועדיף שנהיה עם העיניים על הכדור האמיתי, הניצחון היחיד שבאמת חשוב: הבחירות
עידית סילמן הולכת הביתה (כלומר, אם נתניהו לא יחוס עליה איכשהו) וכן, באזרחות כישוריה יספיקו בדיוק ל... בטח איזו משרה מונפצת באחת החברות שדאגה להיטיב איתן בשבתה כשרה לענייני חיסול איכות הסביבה. זו הכי שמחת-עניים, הכי כבשת רש, הכי – אם לצטט הוגה יהודי נוסף – דרד'לה שלנו. למען האמת, אפשר היה פחות. לא הייתי חייב את האימאג' של סילמן עם ידיים מטונפות ליד משאית זבל כדי לשמוח לאידה. ובעיקר: זה כל כך לא משנה ועדיף שנהיה עם העיניים על הכדור האמיתי, הניצחון היחיד שבאמת חשוב: הבחירות. הנסיונות הצפויים לבלום אותן באמצעות מלחמת-בזק. באמצעות תקנות לשעת חירום. באמצעות עתירות לוועדת הבחירות ובג"ץ במאמץ למנוע ממצביעים להגיע. כל הדברים שהם עשו ועוד יעשו, תסמכו עליהם.
מה עם כל הממים בעניינים האלה? בואו נדפדף את סילמן – זה באמת בקטנה, זה כלום, האישה כל כך לא חשובה עד שכמויות כאלה של בוז מתחילות, פרדוקסלית, להעניק לה איזו חשיבות – ונתמקד במפלה הממשית שמוכרחה לבוא על ממשלת הכישלון המוחלט, אם ישראל היא עדיין מדינה חפצת-חיים ודמוקרטיה.
סילמן, דיכטר, ברקת; תודה על כלום. שלום שלום, ואל תבואו לי בחלום. אני חושב שאפשר להסתפק בזה. ועכשיו למשחק המרכזי.
