היום היה יום חמים בלונדון, אבל הרוח שנשבה חזק סימלה שהסתיו כבר כאן. כהרגלה כאשר יש מעט שמש, העיר זהרה. המרכז, או לפחות החלקים הקרובים לפרלמנט, היה עמוס, פקוק, חסום; ובמקביל גם ריק ואיכשהו שקט.
ליד האנדרטה לזכר חיילי מלחמת העולם הראשונה אנשים החלו נוטעים כיסאות, מזרנים ואוהלים. בעוד 18 שעות תעבור שם שיירת הלוויה ובליבה ארון אחד מפלדה. הם ישבו שם כאילו הם הגיעו לים, מפטפטים, סבלנים. ישבו מול כביש ריק. ממתינים לרגע שישודר מחר למיליארדי בני אדם.
כך נראה תור הענק בלונדון לארון המלכה אליזבת
(צילום: רויטרס)
לא רחוק מהם עמדו אנשים בתור הבלתי-נגמר כדי לראות את ארון המלכה. עמדו זו מילה קצת קטנה. התור זז, התפתל, נבלם. ההליכה לצדו הייתה מהפנטת. בחלקים מסוימים אנשים היו מלאי תקווה. הם צחקו והיו אופוריים לגבי ההמשך, הרי הם עברו את האמצע. בחלקים אחרים, הם עמדו ועמדו בפנים אפורות למדי. בידי רובם היו שמיכות אפורות שנקנו או חולקו מוקדם יותר. הן עזרו להם לצלוח את צינת הלילה. רוב האנשים שראיתי בצהריים החלו את עמידתם הארוכה לפנות בוקר.
לבד מהתיירים שמצאו הזדמנות יוצאת מהכלל לבזבז תשע שעות מחייהם, הייתה זו בריטניה האמיתית שעמדה שם. לא זו שחיה במרכז לונדון שישראלים פוגשים כשהם באים לתייר, שבדרך כלל מורכבת מעובדים זרים מרחבי אירופה. בתור עמדה בריטניה של נהגי המשאיות, המורים, קבלני הבניין, עורכי דין, נשים מוסלמיות בלבוש צנוע שהגיעו מדרום לונדון, סיקים בלבוש מסורתי שלקחו רכבת ממנצ'סטר.
התור היה מהפנט. הכול קרה בו, וגם שום דבר. הכול: ייאוש, ציפייה, שעמום, עצבנות, אוכל, משפחה, מתח, קושי. לקחתי לעצמי את זכות-היתר של העיתונאים והקשבתי לעומדים בתור. זו משפחה מברייטון, והם עומדים פה כי האימא, שכתפיה עטופות בדגל בריטי, התעקשה. והנה מפגש משפחתי: האימא הגיעה לאמצע התור, פגשה שם את בעלה ואביו, שהוא בוגר הצבא הבריטי עם מדליות שירות על דש הז'קט, ואספה משם שני ילדים שנשבר להם, אחרי ארבע שעות. "הילדים בימינו, אין להם יכולת עמידה", עקץ הדוד. "יום אחד אספר לנכדים שלי שהייתי פה, והמתנתי למלכה", אמרה אישה צעירה אחת במבטא קוקני, "ושפגשתי אנשים כמוני, עם רגליים על הקרקע".
יהיו אנשים שיראו את התור הזה כביטוי של תרבות טלנובלה, רק במבטא בריטי. כרצון ריק שלא להחמיץ. לא המתנה של כבוד, אלא חג לרגל הטיקטוק. נהג המונית השחורה שלקחתי אתמול במרכז לונדון (קו 87 הושבת) הוא בהחלט אחד מהם, והיה בריטי למופת בטיעוניו. "נראה לי שעברנו את השלב הזה של ללכת כדי להשתחוות למשהו", העיר במרירות. "מחר לא אעבוד בשום מקום שמתקרב למרכז העיר. זה סיוט. והאנשים האלה בתור, הם לא נורמלים. שמונה שעות?". פחדתי לספר לו שנכון לשעה שדיברנו, שמונה שעות זו הערכת חסר.
ארונה של המלכה אליזבת מגיע לארמון בקינגהאם בלונדון
מה האנשים האלה בתור רצו? ראיתי אותם בכניסתם, וצפיתי בתור בצאתם. עיניהם של רבות ורבים היו אדומות. הם דמעו. על מי הם דמעו? על המלכה אליזבת, שחיה חיים שאיש מאיתנו לא התקרב אליהם, או שאולי על עצמם?
מימים ימימה סימנו השליטים דבר חשוב יותר מכוח פוליטי: הם הדגימו, באישיותם, בחייהם ואז במותם, את חלוף הזמן. ואליזבת הייתה שם זמן רב כל כך שהיא הפכה לסמל לחייהם. אלה שזכרו אותה עולה למלוכה, ואלה שזכרו את כל חייהם איתה. אלמנט ידוע מימי הביניים הוא מחול המוות, שם עומדים, אחד ליד השני, פשוטי העם, הכמורה, האצולה, אפילו המלכים. הציורים האלה נפוצו במיוחד בתקופת המגפה. המסר היה ברור: כולם בני תמותה, גם מלכים.
אין מה ללעוג למלוכה הבריטית. היא הצליחה להמציא את עצמה מחדש פעמיים. בפעם הראשונה ידעה להתרחק מהכוח לטובת הסמלי, הטקסי והדתי. אליזבת הייתה, בראש וראשונה מתאריה, מגנת האמונה. כמובן שכדי שהמלכים יתרחקו מהכוח, ויפקידו אותו בידי הפרלמנט, היה צריך להוציא להורג לפחות אחד מהם, אך בניגוד לבני שושלת הבורבון בצרפת, שנאמר עליהם שלא למדו דבר ולא שכחו דבר, המלוכה הבריטית למדה גם למדה. היא הותירה לפרלמנט את מלאכת הריבון, ושם, בארמון של העם, מוצב הארון של המלכה המתה.
הפעם השנייה קשורה יותר לאליזבת ומשפחתה. היה זה אביה, המלך ג'ורג', שהציל את המלוכה אחרי הסקנדל הענק של המלך אדוארד, שוויתר על המלוכה. הוא היה אדם חרד שהצליח לנסח לבני המשפחה קוד אדוק וממושמע: חיים של חובה ודוגמה אישית. אחרת, המשפחה תגמור כמו הדודנים מרחבי אירופה. צאצאיהם של בני משפחות המלוכה הרוסי, היווני וכל השאר יגיעו מחר ללוויה, בתזכורת שהמלוכה היום היא בחירה ציבורית.
אליזבת חונכה תחת המסורת הזו, שהסמל הכי ידוע שלה הוא החלטת משפחה המלוכה להישאר בלונדון בעת הבליץ הנאצי: משמעת, חובה ודוגמה אישית. בעולם שמתגמל שינוי, שרוצה מהפכנות, היא החליטה לתת לגלגל להסתובב ולחזור בחזרה. המשפחה שלה אכזבה אותה ללא ספק, אבל היא, בדמותה, נותרה סמל. וסמלים מסייעים לכולם, לכל הבריטים והזרים שראיתי, לנסח משמעות. זו הייתה התודה שלהם, והיה בה ערך.
