מנורה קטנה הייתה תלויה במנהרה הצרה והדחוסה בעזה שבה הוחזק עומר ונקרט עם אביתר דוד, גיא גלבוע-דלאל וטל שהם. יום אחד היא החלה להבהב עד שכבתה, וזמן קצר אחר מכן החל עשן סמיך לאפוף את החלל הדחוס ממילא. הסיטואציה זרקה את ונקרט לרגעים במיגונית בעוטף עזה שאליה נמלט ב-7 באוקטובר ממסיבת הנובה – חדר חשוך, צפוף, קירות בטון ועשן. שוב הציפו אותו החרדה והאימה.
שהם, המבוגר בחבורה, הבין מה קורה. הוא תפס את ידו של עומר ואמר לו: "בוא נשכב מתחת לעשן, נרגיש בו פחות". במשך שעות החזיקו שניהם ידיים, כשהאחרים עוזרים להרגיע אותו. "פתאום כולם התעסקו בי", משחזר ונקרט. "הם התגברו על התחושות הקשות שלהם והיו שם בשבילי. זה היה עוד אחד מאותם רגעים שבהם הבנתי את הכוח שלנו יחד ואת החשיבות של התמיכה".
אחרי כמה שעות האור נדלק והארבעה הבינו מה מקור העשן: מחבל הצית ניירות בפתח המנהרה, ספק כדי להאיר את החלל, ספק סתם כדי להתעלל בחטופים שבפנים.
"במשך 197 הימים לפני שטל, אביתר וגיא הגיעו, חייתי לבד בתנאים שלכנות אותם 'תת-אנושיים' יעשה איתם חסד", הוא מספר. "מסדרון נמוך ברוחב של פחות ממטר, שמונה מטרים אורך, מנורה באמצע, בור צרכים ליד המזרן שלי, ואני לבד. נכנסו אליי פעם ב-24 שעות לדקה, לא הסתכלו עליי, לפעמים הניחו קצת אוכל על הרצפה והסתובבו. זה שבר אותי, אבל אמרתי לעצמי, 'שתוק ותגיד תודה על מה שיש'. ממש דיברתי לעצמי בקול. אתה יכול לעמוד? תגיד תודה. יש מנורה קטנה ואתה רואה? תודה. לא מכים אותך 24/7? תודה. אתה ישן על מזרן וכבר לא על הרצפה? תודה. אתה בוחר מתי ללכת לשירותים? תודה, הרי היו תקופות שאסור היה לעמוד בלי אישור. אני חי אחרי 7 באוקטובר, בשבי שכולו סכנת חיים תמידית? תודה".
איך לא משתגעים?
"אני זוכר רגע אחד משמעותי של שבירה, ב-10 ביוני 2024. הרגשתי שזהו, הם שחטו את הנפש שלי ולא נשאר בי כלום. אני לא אחזור להיות כאחד האדם לעולם. גם אם עכשיו מעתיקים אותי הביתה. נפרדתי מכל צלם אנוש שנותר בי. במשך שעות, בקול רם, נפרדתי מעצמי, מאמא, מאבא, מהאחים שלי רן ומאיה. התנצלתי בפניהם שנכשלתי".
מה קרה באותו יום?
"חודש קודם, בעקבות הכניסה לרפיח וקריסת המגעים לעסקה, השובה הראשי שלי החל במסכת התעללויות, נפשיות ופיזיות. הרעבה קיצונית, השפלות קשות, הזנחה מוחלטת. זה שבר אותי".
איך יצאת מזה?
"שלושה ימים אחר כך אביתר, גיא וטל ירדו אליי למנהרה".
אקסטזה במנהרה
כחצי שנה חלפה מאז שוחרר ונקרט (24) משבי חמאס בעסקה בחורף האחרון, והוא נמצא עדיין בעיצומו של מסע נפשי ומורכב. ולמרות זאת, הוא בחר להוביל את יום "R U OK" של "אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפש". מדובר במיזם שמעודד שיח רגשי ועוזר לזהות אנשים במצוקה ולעשות שינוי.
זה לא מובן מאליו, שדווקא אתה מוביל את זה.
"אני מבין, אבל הנתינה חשובה והיא עוזרת לי בשיקום".
ונקרט לאחר פרסום התיעוד של אביתר דוד מהשבי
(צילום: satview)
איך אתה מגדיר "להיות בסדר"? היום אתה מרגיש בסדר?
"זו שאלה מורכבת. פעם אחרי הרצאה שעשיתי ניגש אליי מישהו וסיפר שהלך לו המצבר באוטו. הוא אמר שהוא התבאס והיה לו יום גרוע, אבל אחרי ששמע אותי הוא כעס על עצמו. אמרתי לו שלא יטעה, כי עם כל מה שעברתי, אם אכנס לאוטו ואגלה שהלך המצבר, גם לי יהיה לי חרא של יום. אני מזכיר לעצמי שכל עוד השמיים מעליי, כל עוד אני מתעורר וחוזר למקום בטוח, לאו דווקא הנוח אבל הבטוח, ויש לי אנשים תומכים ואוהבים, אני יותר מבסדר".
בתקופה שהיית שם, מה עזר לשמור על תחושה של בסדר?
"כשהייתי לבד לא היה לי על מי להישען מלבד על עצמי. מהרגע שהגיעו מחבלים למיגונית התחלתי שיח שלא נפסק עם עצמי ועם אלוהים. אחרי חודש העבירו אותי למנהרה קטנה והמחבלים ששמרו עליי הרעיבו אותי. שבוע בקושי אכלתי. התפללתי לביס אחד. לא ביקשתי ארוחה, לא להיות שבע, רק ביס. אחרי חצי שעה שבה הרגשתי שהנשמה שלי נקרעת, השובה נכנס עם תמר אחד. זה היה עולם ומלואו, ואולי גם מסר.
"הלכתי המון במנהרה הזו, התאמנתי. חשבתי על העתיד. כשחשבתי על העבר נעשיתי כאוב, עצוב, מתגעגע, קרוע. אז חשבתי קדימה. הגעתי לרמת תכנונים לא סבירה, אם בפנסיה שלי אעדיף לשחק גולף או לראות כדורסל. זה נתן כוח, כי המשמעות הייתה שאני חוזר הביתה. וגם המון הודיה".
חטוף, לבד, במנהרה. על מה מודים?
"ברגע שנכנסתי מתחת לאדמה, הבנתי שנפל הפור. אמרתי, 'עומר, אלה החיים שלך עכשיו. אין שום דבר שתעשה שישנה את העובדה שאתה חטוף, זה לא בשליטתך. תהיה מוכן לנורא מכל. המשפחה מחכה לך בסוף הדרך. חודשיים עד 15 שנה, רוץ'. זו הייתה המנטרה, הלכתי איתה כל השבי.
"כשטל, אביתר וגיא הגיעו, לא הייתי צריך להיות לבד יותר. יש על ידי במי להיתמך ויש במי לתמוך. זו הייתה אקסטזה מטורפת. לא הפסקתי לדבר שלושה שבועות. וזה דיסוננס. להם היה קשה ודרמטי כי הם היו לראשונה מתחת לאדמה. מצד שני הם הסתכלו עליי וזה נתן להם תקווה, למרות שאני הרגשתי שבר כלי. הם חקרו אותי – איך השיניים, איך העור. והם אמרו, 'אוקיי, לפחות שמונה חודשים יש לנו שיהיו איכשהו בסדר'. ארבעתנו נהיינו משהו מיוחד. יצרנו אקולוגיה משותפת של חיים מיוחדים. הרגשנו בלתי חדירים. בטח שהייתה השפעה לדברים שהמחבלים עשו לנו, אבל היינו חזקים יחד".
היו קשיים?
"ברור. אתה עדיין אנושי, נפגע, מתעצבן, כועס, שמח, צוחק, רב. אבל ידענו לעצור את הריב ולהגיד 'זה לא שלנו, זה משהו חיצוני שנכנס אלינו'. הצבענו על זה כה גם נטרלנו את זה".
על מה רבים למשל?
"שוויון הוא מקור ראשון לחיכוכים. יש כל כך מעט וכולם סובלים. זה מתחיל באוכל, ואז במים, ובמיקומי שינה, כי יש מזרן אחד קצת יותר רך, ואחד יותר קרוב לבור צרכים, ורק שתי שמיכות. אז עשינו סבבים".
ונקרט עם בני משפחתו בבית החולים אחרי השחרור:
(צילום: רועי אברהם, עומר מירון, לע"מ )
ואיך דואגים אחד לשני?
"כל בוקר שאלנו אחד את השני, 'איך אתה מרגיש?'. אחד מרגיש אופטימי, השני מתוסכל, השלישי מדוכא. אחרי כמה שעות שאלנו, מישהו מרגיש אחרת מהבוקר? היינו ערים לרגשות שלנו ודנו בהם שעות. בלי פילטרים, אמרנו הכול. מה שעברנו שם מהבחינה הרגשית חיזק אצלי את השריר של השיח הזה. הוא פתח אותי להיות ער למה שקורה אצלי וסביבי. הייתי ער גם לפני, אבל לפעמים פשוט בחרתי להתעלם".
על מה למשל אתה עדיין מנסה להתגבר?
"תראי, אני עדיין בשלבי עיכול, לפני השיקום והריפוי. יש דברים חדשים שצפים ואני מבין את ההשפעות שלהם. לוקח זמן להשתחרר מהטראומה כדי להתחיל לתת לה קונטרה. הנקודה שעליה אני הכי צריך לעבוד כרגע היא 7 באוקטובר עצמו. מבחינתי הוא נמשך 505 ימים ונגמר כששוחררתי ב-22 בפברואר 2025. חזרתי כשאני עדיין חי אותו. אני עדיין לא יודע הכול, ומבין שאולי לעולם לא אדע, ואולי המעמסה הנפשית כבדה מדי. ב-50 הימים הראשונים בשבי לא ידעתי שיש עוד חטופים, חשבתי שאלה רק אני וליאם (אור, ה"כ) והעובדים הזרים שהיו איתנו. כשפגשתי את אביתר, גיא וטל, נחשפתי למידע. כשחזרתי הבנתי שזה הרבה יותר גדול".
מה חשבת שם על מה שהמשפחה והחברים עוברים? עד כמה זה העסיק?
"העדפתי לחשוב על זה כמה שפחות, כי זה הכי הכאיב. אמרתי, 'אוקיי, אני מקבל את מר גורלי, אולי אפילו מגיע לי, אבל מה הם עשו?'".
למה הכוונה ב"מגיע לי"?
"197 ימים לבד הם חשבון נפש אחד ארוך. זה מעלה בך גם דברים שעשית ושאתה מתחרט עליהם. אמרתי לעצמי 'אני מרצה פה עונש. לא נשפטתי על הנייר, אבל אולי זה מעין עונש מוסרי'. היום אני לא מסכים עם החשיבה הזו, ובכל זאת, המשפחה שלי, מה היא עשתה רע? שאלת קודם על דברים שעשיתי שם כדי להרגיש 'בסדר', אז אוסיף שהבנתי שאני צריך גם להתפרק. חייב להוציא, אי אפשר רק לספוג, אחרת משתגעים. רק אז חשבתי על הכאב של המשפחה, וזה היה כמו כפתור להתפרקות. שרתי את 'ילד של אבא', את המשפט 'ואבא כאן תמיד לחבק ולשמור אותך'. זה פירק אותי. חשבתי הרבה גם על החברים שלי וזה מאוד מאוד כאב".
הכאב תמיד קיים
ונקרט, תושב גדרה, בילה בבוקר 7 באוקטובר 2023 במסיבת הנובה. כשהירי מעזה התחיל הוא רץ למיגונית עם כ-40 איש שרק 12 יצאו ממנה בחיים. כשהמחבלים הגיעו למקום הם השליכו פנימה רימונים ובהמשך שפכו דלק. ונקרט, שהסתתר מתחת לגופות, יצא החוצה דרך האש. הוא הופשט, ידיו נקשרו מאחורי גבו והוא הושלך לטנדר. כשהגיע לרצועה לקחו אותו מחבלי חמאס למנהרות, שמהן יצא רק אחרי 505 ימים.
בהתחלה הוחזק ונקרט עם ליאם אור שנחטף מקיבוץ רעים ועם עובדים זרים מתאילנד. הם שוחררו בעסקה הראשונה בנובמבר 2023, ו-ונקרט הועבר בהמשך למנהרה אחרת, שבה נשאר עד השחרור שלו. במשך כמחצית מהזמן הזה – 197 ימים, לפי הספירה שלו - הוא היה לבד.
היית רוצה לפעמים להיות סתם עומר, ולא "עומר שהיה בשבי?"
"יש לי משפט מסובך שלעולם לא אוכל להסביר, אבל: אם עכשיו מחזירים אותי ללילה שבו הזמנתי את הכרטיס לנובה – אני מזמין ונוסע. זה מטורף, אני יודע. היום אני שמח במי שאני. החוסן, החוזק, התובנות, השינוי שעברתי. אני שמח באדם שאני וגאה בו. עם כל הקשיים, המשקל שאני נותן ליתרונות הוא גדול משל החסרונות. לצד זאת, אני מסתובב עם מטען עצום. הכאב תמיד קיים ויש רגעים שהוא כבד מדי, ואז אני רק רוצה שזה ייפסק. אבל אני שמח על מי שאני היום, יותר מאשר כואב את מה שעברתי".
המשפחה והחברים מספרים לך מה עברו אז? או חוסכים ממך?
"המשפחה, כולם, חוו כאב עצום, תסכול, חוסר ודאות. ביום אחד נחטפתי להם. מה שפתח את עיניי היה שיחה באיזה לילה עם בת הזוג שלי. היא היחידה שלא חסכה ממני את הכאב וההתמודדות שלה לאורך התקופה. היא זו שהצביעה על כך שאני לא נותן לזה מספיק מקום מול החברים שלי, ואולי בגלל זה הם לא פותחים בפניי את הרגשות שלהם. אחרי זה החלטתי לדבר איתם ולדרוש מהם לשתף אותי.
"בהתחלה החברים רק ניסו לעודד ולשמח אותי. הסברתי להם: לא חזרתי רק בשבילי – אלא גם בשבילכם, לתמוך בכם, אז דברו איתי. לבני המשפחה שלי אמרתי את זה ביום הראשון. אני לא רוצה שהם יגמדו את הכאב שלהם כי אני הייתי בשבי והם לא. אני צד אחד של המטבע והם הצד השני. זה מה שחיבר אותי ליום המיוחד של R U OK, להיות שם גם בשביל אחרים. הוא מלמד לא רק לשאול אותם אם הם בסדר, אלא גם אחריות, אחווה, ערבות, מודעות. זה מאוד חשוב בחברה שלנו כיום".
אז אני שואלת אותך עכשיו, אר יו אוקיי?
"אני יותר מבסדר. להגיד שהכול טוב? כמובן שלא. אני מתמודד עם הרבה. כל עוד יש חטופים שם, הכול מורכב. הימים האלה, בטח מאז התיעוד של אביתר, קשים ביותר. יש לי משימות והחשובה שבהן היא לעשות מה שאני יכול כדי לעזור להחזיר את החטופים הביתה".
אחרי כל השיחות שלכם שם, אני תוהה מה אתה רוצה להגיד להם היום.
"בעיקר שאני סומך עליהם. שיזכרו כל מה שעשינו יחד ושהרוח שלי עדיין שם איתם. הם יודעים מה הם צריכים לעשות. רק שימשיכו. הם כבר יבינו".
מנכ"לית עמותת אנוש, ד"ר הלה הדס: "זו השנה הרביעית שאנחנו מובילים את מיזם R U OK בישראל. במיוחד בתקופה הנוכחית, שבה רבים מאיתנו חווים חרדה ומתח, חשוב לשים לב לאנשים סביבנו, להתעניין בהם באמת ולעזור להם לעבור תקופה קשה ולהתמודד עם משבר.
ד"ר הלה הדסצילום: שי הנסב"צריך לזכור שיש א.נשים שחוו אירועי קיצון כמו שבי או שכול מורכב, ולצד זה יש אינספור א.נשים נוספים שמתמודדים עם אתגרים רגשיים בעוצמות שונות, חלקם בלתי נראים לעין, וחשוב מאד לשים לב אליהם.
"השנה בחרנו בעומר ונקרט להוביל את הקמפיין בגלל סיפורו האישי יוצא הדופן, ובגלל העובדה שהוא מייצג את התובנה העמוקה שמאחורי הקמפיין. כמי שחווה אירוע קיצון, הוא מזכיר לנו שיש א.נשים נוספים שמתמודדים עם אתגרים וקורא לכולנו להתייחס אליהם ולהתעניין, כי כולנו נמצאים במעגלי השפעה וקרבה, וזו הסיבה שהתעניינות אמיתית והקשבה יכולות להיות משמעותיות ואף מצילות חיים".
