בימים האחרונים, בעוד אלפי תלמידים לומדים לקראת הבגרות באזרחות, החלה לעלות בראשי מחשבה טורדנית: האם יש קשר בין הבגרות באזרחות, זו שאמורה להכין את התלמידים להיות אזרחי המדינה בעתיד, לבין הפוליטיקה והבחירות בישראל? והתשובה העגומה היא - כנראה שלא.
אם נבחן מה שקורה בשטח הרי שהמערכת החינוכית, זו שאמורה ללמד, ולהכשיר את דור הצעירים לעתיד לבוא אינה עוסקת, על פי רוב, בנושאים פוליטיים. כבר שנים שמורים חוששים לבטא עמדות או לפתח דיונים פוליטיים בכיתה, ולא פלא. כולנו זוכרים מקרי עבר של מורים שניסו להביע את דעתם הפוליטית בכיתה, חטפו ביקורת רצינית, וההשלכות לא היו נעימות. עכשיו, כשכולנו על הקצה של עצמינו, מתמודדים שוב ושוב עם מלחמות, טילים, רחפנים, פצועים והרוגים, והשסע בעם רק הולך ומעמיק, מי המורה שיעז לדבר בכיתה על נושאים פוליטיים, ולקחת סיכון שהוא "שמאלן", "ביביסט", "גזען" או חלילה מסית ומשחית את נפשם הרכה של הילדים?
החומר הלימודי, גם הוא, אינו משלים את החסר. אמנם תכנית הלימודים כוללת נושאים של תרבות פוליטית דמוקרטית וקונפליקטים בחברה, אך בפועל הבגרות עצמה בנויה על שינון מושגים ולא על הבנה אמיתית של המציאות הפוליטית. זאת בעיקר כי כבר מעצם הקמת המדינה מטרת העל של התכנית הייתה ליצור ממלכתיות ולאחד פערים, ופחות לטפח חשיבה ביקורתית ושיח על הנעשה בשטח. וזה אומר שבפועל, התלמידים לומדים להגדיר מושגים כמו: “הפרדת רשויות”, ”עקרון שלטון העם”, ועוד. הם משננים אותם היטב על מנת לקבל ציון גבוה אבל לא בהכרח מבינים כיצד אלו באים לידי ביטוי במציאות הישראלית של היום.
החומר הלימודי, גם הוא, אינו משלים את החסר. אמנם תכנית הלימודים כוללת נושאים של תרבות פוליטית דמוקרטית וקונפליקטים בחברה, אך בפועל הבגרות עצמה בנויה על שינון מושגים ולא על הבנה אמיתית של המציאות הפוליטית
כך הולך ונוצר פער בין חומרי הלימוד, ובין מה שקורה בשטח. כאשר השנה הפער הזה, מדאיג במיוחד, וזאת בעיקר בשל הסמיכות בין מבחן הבגרות, וטפטופי הבחירות. בעצם, בזמן שהתלמידים משננים מושגים העוסקים בעקרונות הדמוקרטיה הרי שבשטח כבר מתחילים להישמע הטפטופים הראשונים של מערכת הבחירות הבאה. ויותר מכך. מחקרים מראים כי 61% מבני הנוער מרגישים מחוברים יותר למדינה מאז תחילת המלחמה, ונתונים שפורסמו לא מכבר מגלים כי ישנה עלייה ברצון של צעירים להגיע לקלפי, להצביע ולהשפיע על עתיד המדינה. הם מעורבים, הם שואלים שאלות, הם רוצים להבין. ונשאלת השאלה: מהיכן הדור הזה מקבל את המידע שלו?
צריכת חדשות תוך כדי גלילה
מחקרים מראים כי בני הנוער בישראל צורכים חדשות הן באמצעות אתרים ואפליקציית החדשות עצמן, והן מהרשתות החברתיות, ביניהן: ווטסאפ, יוטיוב, אינסטגרם, טיקטוק וטלגרם. הם נחשפים לתוכן מגוון ממספר ערוצים במקביל, כאשר חלקם אינם מחפשים חדשות באופן פעיל אלא “נתקלים” בהן תוך כדי גלילה, וחלקם מחפשים אותן באופן אקטיבי, ואף מגלים מעורבות אמיתית: מגיבים, משוחחים עם חברים, ומביעים דעה.
אם ננסה להבין מהו התוכן שהם נחשפים אליו הרי שהביקורת היא שבאתגרי החדשות חלק מבני הנוער צורכים בעיקר כותרות, ופחות קוראים את הכתבות במלואן, ואילו ברשת רובם נחשפים לסרטונים קצרים, מהירים, ולעיתים אף מגמתיים.
צריך להבין כי האלגוריתם, הן בטיקטוק והן באינסטגרם, אינו מחפש מורכבות ומשמעות אלא הוא בנוי על פי עניין של הגולש עצמו, הפעלת רגש, ותגובה מהירה. ולכן, הסרטונים ש"יתפסו את העין" לא יהיו בהכרח בעלי משמעות עמוקה אלא דווקא כאלו שיהיו יותר רגשיים, לעיתים גם בעלי מסרים קיצוניים, ובעיקר כאלו שיצטלמו היטב. בנוסף לכך, האלגוריתם פועל בצורה כזו בה התוכן שאתה מתעניין בו הוא התוכן שאתה תקבל יותר ויותר סרטונים ממנו. כלומר, אם התעניינת בנושא פוליטי מסוים הרי שתקבל יותר ויותר סרטונים ומניפסטים פוליטיים מאותו הדבר, מעין "לשכנע את המשוכנעים", ולחזק את דעתם, במה שהם כבר במילא מאמינים בו. שלא לדבר על כך שלעיתים לא מדובר כלל בחדשות מהימנות: לעיתים מדובר בפרופיל של פוליטיקאי זה או אחר, שעושה לעצמו יח"צ ללא הפסקה, בהשמצות של הצד האחר או פשוט בפייק ניוז שמתחזה לחדשות. ולראייה, דו”ח בזק לשנת 2024 מגלה כי 73% מבני הנוער מתקשים להבחין בין מידע אמין לפייק ניוז.
התוצאה מדאיגה למדי
בני נוער רבים ניזונים מסיסמאות, אבל פחות מבינים תהליכים. הם מכירים פוליטיקאים, אבל לא תמיד מבינים כיצד פועלת דמוקרטיה. מחקרים מראים כי חלקם מפתחים יחס ציני כלפי הפוליטיקה בעוד אחרים מרגישים ניכור, אדישות או חוסר אמון במערכת. וכמובן יש את אלו שמחפשים "אדרנלין", וניזונים בעיקר מפוליטיקאים שנראים בעיניהם "חזקים", "אסרטיביים", ובד"כ אלו דמויות קיצוניות עם מניפסטים מלאי רגש ודרמטיות, שלעיתים סוחפות אותם לקיצון. כך נוצר מצב שבו בני נוער נחשפים, ללא סוף, לפיסות מידע, דעות וסיסמאות אבל לא תמיד מקבלים את הכלים להבין את התמונה המלאה.
לכן, זהו בדיוק הזמן להתחיל ולשוחח עם בני הנוער על פוליטיקה בכלל, ועל הבחירות בפרט. צריך לזכור כי המטרה של חינוך פוליטי אינה לשכנע ילדים במה לחשוב אלא המטרה היא ללמד אותם לשאול שאלות, לבדוק מקורות מידע, לזהות מניפולציות, להבין מורכבות, ולהקשיב גם לדעות שונות משלהם. ויותר מכך. מחקרים מראים כי בתי ספר שפועלים באווירה דמוקרטית ומעודדים דיון אמיתי, הם אלו המאפשרים למתבגרים לפתח יכולת שיפוט עצמאית ומפחיתים תחושות של ניכור ותסכול. לעומת זאת, מערכת שמדברת על דמוקרטיה אבל לא מאפשרת אותה בפועל עלולה דווקא לייצר תחושת ציניות ואובדן אמון.
צריך לזכור כי המטרה של חינוך פוליטי אינה לשכנע ילדים במה לחשוב אלא המטרה היא ללמד אותם לשאול שאלות, לבדוק מקורות מידע, לזהות מניפולציות, להבין מורכבות, ולהקשיב גם לדעות שונות משלהם
במצב הנוכחי, רגע לפני הבחירות, כדאי שנבין שאין לנו יותר זמן לבזבז. ולכן, אם לא משוחחים עימם בבתי הספר על פוליטיקה ועל הבחירות אז כדאי שאנחנו, בבית, נרתם לנושא: נשאל אותם שאלות, נקשיב לדעתם, וננסה לעורר דיון . יש לציין כי גם אם הדעה שלהם קיצונית יותר או מנוגדת לשלנו, חשוב לתת להם את הכלים המתאימים.
נירית צוקצילום: אור קופליסזה אומר, לעזור להם להבין מהו מצע פוליטי, מדוע אני תומך במועמד זה או אחר, מה אני חושב שהוא יעשה חוץ מכל הסיסמאות שנזרקות לאוויר, איזה עתיד אני רוצה שיהיה למדינה. בסופו של דבר, השאלה היא לא רק מי ינצח בבחירות אלא איזה דור יגיע אליהן. דור שיודע לצרוך כותרות, ולדקלם מושגים וסיסמאות או דור שיודע גם לחשוב באופן ביקורתי, לשאול, להתווכח, ובאמת להקשיב.
הכותבת היא חוקרת תרבות הילד והנוער, ודוקטורנטית בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ בבר אילן
