כל השנים שחייתי בישראל התנגדתי לרעיון שישראלים החיים בחו"ל יוכלו להצביע ממקום מגוריהם, כפי שאזרחים אמריקנים יכולים לעשות. זו הייתה עמדה עקרונית שלי הרבה לפני שיכולתי לדמיין שיום אחד אחיה בעצמי בניו יורק.
חשבתי שיש משהו לא הוגן בכך שאדם שבחר לבנות את חייו מחוץ לישראל יוכל לשבת בניו יורק, בלונדון או בפריז ולהשפיע על החלטות שאת מחירן ישלמו אנשים שחיים בישראל. כי בישראל המחיר של החלטה פוליטית אינו מסתכם בגובה המסים, במחירי הדירות או באיכות השירותים הציבוריים.
לפעמים המחיר הוא חיים ומוות. אני חיה בניו יורק רק שלוש שנים. את רוב חיי חייתי בישראל. כל ילדיי שירתו בצה"ל. הילדים שלי, האחים שלי, האחיינים שלי והחברים שלי בארץ. ישראל איננה עבורי מקום רחוק שאני מתבוננת בו מבחוץ.
ובכל זאת, מאז שעברתי לניו יורק, השאלה שליוותה אותי כל השנים קיבלה משמעות אישית: מי אני, שחיה עכשיו בניו יורק, שאחליט אם הילד שלך יישלח לעזה?
לפני כחודש הייתי בישראל ופגשתי חברה ששכלה את בנה במלחמה האחרונה. בנה השני נפצע בעזה, ואחרי חודשים של שיקום הצליח לחזור לחייו.
"את חייבת לבוא"
היא שאלה אותי שאלה פשוטה: "את מגיעה להצביע?", אמרתי לה שאני לא בטוחה. הסברתי לה את מה שאני מאמינה בו כבר שנים. אמרתי שאני לא בטוחה שאנשים שחיים בחו"ל צריכים לקבוע עבור מי שחיים בישראל החלטות של חיים ומוות. בסופו של דבר, אחרי הבחירות אני אחזור לניו יורק. את תישארי כאן.
אם היה אדם בעולם שהייתי מצפה שיסכים איתי, זו הייתה היא. אישה שקברה בן אחד, ושבנה השני נפצע בעזה.
אבל היא אמרה לי בדיוק את ההפך. "את חייבת לבוא". השיחה הזאת לא עוזבת אותי.
לא מפני שהיא שינתה ברגע עמדה שהחזקתי בה שנים. גם היום אינני משוכנעת שישראלי שעזב את הארץ לפני עשרים או שלושים שנה צריך להיות מסוגל לקבוע מרחוק את עתידם של מי שחיים בה.
כמעט בכל מערכת בחירות אומרים לנו שמדובר ב"בחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה". הביטוי נשחק עד שכמעט איבד את משמעותו. אבל הפעם אני מרגישה שאנחנו עומדים בפני שאלה של להיות או לחדול
אבל היא גרמה לי להבין שהפעם הדילמה אחרת. כי בעיניי, אלה אינן בחירות רגילות.
כמעט בכל מערכת בחירות אומרים לנו שמדובר ב"בחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה". הביטוי נשחק עד שכמעט איבד את משמעותו. אבל הפעם אני מרגישה שאנחנו עומדים בפני שאלה של להיות או לחדול.
לא מפני שמדינת ישראל תיעלם מחר בבוקר מהמפה. אלא משום שעל הפרק עומדת השאלה איזו ישראל תהיה כאן בעוד עשר או עשרים שנה — והאם זו עדיין תהיה המדינה שהילדים והנכדים שלנו ירצו לקרוא לה בית.
כמה זמן אפשר להשלים עם מציאות שבה עוד משפחה מקבלת הודעה שהבן שלה נהרג, עוד חייל נפצע, ועוד דור צעיר נשלח שוב ושוב למלחמה? אבל כשאני מסתכלת על ישראל היום, אני מודאגת גם ממה שקורה הרחק משדה הקרב.
מהפשיעה והאלימות הגוברות בחלקים של החברה הישראלית, ומהתחושה של אזרחים שהמדינה אינה מצליחה להעניק להם את הביטחון הבסיסי ביותר. מהשיח הציבורי שהפך אלים וקיצוני.
חברה שמאבדת את היכולת להבחין בין יריב פוליטי לאויב, בין ביקורת לשנאה, מתחילה לפרק את עצמה מבפנים. ואני מודאגת ממערכת החינוך.
מדינה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן רק בזכות הצבא שלה
מדינה שהתגאתה במדענים שלה, ברופאים, במהנדסים, ביזמים ובאוניברסיטאות, אינה יכולה להתעלם ממערכת חינוך שבה תלמידים מתקשים לעמוד אפילו בממוצע של המדינות המפותחות במקצועות מרכזיים, ושבה הפער בין ילדים שהחיים נתנו להם הזדמנות לבין אלה שלא עמוק כל כך.
מדינה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן רק בזכות הצבא שלה. היא צריכה בתי ספר טובים. משטרה שמתפקדת. מערכת משפט שאזרחיה מאמינים בה. כלכלה שנותנת לצעירים תקווה. הנהגה שמבינה שהמדינה קיימת עבור אזרחיה, ולא להפך. ובעיקר, היא צריכה לתת לילדים שלנו סיבה להישאר.
הפחד הגדול ביותר שלי הוא לא מי יהיה ראש הממשלה אחרי הבחירות הבאות, אלא האם בעוד עשר שנים הילדים והנכדים שלנו יראו בישראל את המקום שבו הם רוצים לבנות את חייהם, או מקום שהם אוהבים, אבל מרגישים שהם חייבים לעזוב כדי לבנות לעצמם עתיד.
ויש עוד סיבה לכך שהפעם אינני יכולה לומר מניו יורק: זה כבר לא ענייני. מדינת ישראל מעולם לא הייתה רק עניינם של הישראלים. עצם קיומה שינה את מצבו של כל יהודי בעולם. במשך דורות יהודים ידעו שכאשר המקום שבו חיו מפסיק לרצות אותם, לא בהכרח יהיה להם לאן ללכת. ישראל שינתה את המשוואה הזאת.
היא המקום שיהודי אמור לדעת שקיים עבורו גם אם לעולם לא יזדקק לו. אבל הקשר הזה פועל גם בכיוון ההפוך.
אני חיה בניו יורק ורואה עד כמה מה שקורה בישראל נכנס לחייהם של יהודים כאן. האנטישמיות בארצות הברית אינה עוד תופעה שאפשר לפטור כזיכרון של דור קודם. היא נוכחת ברחובות, בקמפוסים ובשיח הציבורי.
וצריך לומר ביושר: אנטישמיות היא אחריותם של האנטישמים, לא של ישראל. שום פעולה של ממשלה ישראלית אינה הופכת שנאת יהודים ללגיטימית.
אבל אי אפשר גם להתעלם מכך שישראל ויהודי התפוצות קשורים זה בזה. כאשר ישראל נמצאת במרכז סערה בינלאומית, יהודים מחוץ לישראל מרגישים אותה היטב.
מדינת היהודים צריכה להיות מקור לביטחון עבור יהודי העולם, לא משהו שיהודים מרגישים שהם צריכים להתנצל על עצם הקשר שלהם אליו. וזו בדיוק הסיבה שאני כבר לא יכולה להשתמש בניו יורק כתירוץ לעמוד מן הצד.
שלוש שנים בניו יורק לא מוחקות חיים שלמים בישראל. הן לא מוחקות את השירות הצבאי של ילדיי. הן לא מוחקות ילדים, אחים, אחיינים וחברים. והן לא מוחקות אחריות. אני עדיין מאמינה שמי שחי בחו"ל חייב בצניעות כשהוא מדבר על ישראל. אני לא רוצה לשבת בניו יורק ולהסביר לאם בישראל איזה מחיר היא צריכה להיות מוכנה לשלם. אני לא רוצה להחליט מרחוק אם הילד שלה יישלח למלחמה. ולכן אני גם לא מבקשת קלפי בניו יורק. אני עולה על מטוס.
אני חושבת שוב על החברה שלי. על אישה שקברה בן אחד ושבנה השני חזר פצוע מעזה.
ג'ודי שלום ניר מוזסאם למישהו הייתה הזכות לומר לי "את חיה בניו יורק עכשיו, תשאירי לנו את ההחלטה" זו הייתה היא. אבל היא לא אמרה את זה. היא אמרה: "תבואי".
