"חבר'ה, זה לא רציני, אי אפשר לעבוד ככה", אמר בזעם מפקד החטיבה באוגדת עזה וסגר את הקלסרים. זה קרה במפגש לפני שבועיים עם רכזי הביטחון של עוטף עזה שהציגו לו את "תיק הגנת הישוב" שכל אחד מהם הכין, והקצין הבכיר נדרש לחתום ולאשר. תיק הגנת ישוב כשמו כן הוא - התוכנית המלאה להגנת הישוב ביום פקודה, והיא כוללת את פריסת כיתת הכוננות של הישוב, תוכנית אימונים, מרכיבי ביטחון, הפעלת אמצעים טכנולוגים חדשים שיישובי עוטף עזה אמורים לקבל ועוד ועוד נושאי ביטחון מסווגים. הפגישה הזאת לא הסתיימה בטוב, ומוקדם מהצפוי. "אני לא חותמת גומי. לכו לעשות שיעורי בית ותחזרו עם תשובות", סיכם את הפגישה המח"ט ושלח את כולם הביתה.
הוא לא חותמת גומי, המח"ט. אין יותר חותמות גומי אחרי שבעה באוקטובר. הפערים גדולים וגורליים, לפחות בחלק מהישובים, בעיקר בתחום מרכיבי הביטחון, שצה"ל ומשרד הביטחון הבטיחו לספק ועדיין לא סיפקו. שנתיים אחרי מתקפת הטרור, ואחרי שהמלחמה נגמרה- המלחמה שלימדה אותנו לקח כואב אבל חשוב - הדבר הבסיסי לחיים בטוחים כמו "תיק הגנת הישוב" תקוע או מתקדם באיטיות. כמה זמן נדרש כדי לספק לכיתת כוננות עוד מכשירי קשר, או להציב עמדות הגנה מבטון, או לשלוח שניים או שלושה חבר'ה לקורס צלפים? בכל אופן, בסוף זה יקרה, אם רק נאמין ולא נאבד את התקווה - זה יקרה. מישהו שם, בקומות העליונות של מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון, יתעשת בקרוב. אמן.
אבל סוגיית הגנת הישובים בעוטף עזה, הישובים שהיו במוקד 7/10, מורכב ושנוי במחלוקת. יש שסבורים שחיזוק הישובים בציוד ואמל"ח, ובפועל הפיכת כיתת הכוננות למיליציה מקומית, משמעותם הכרה בכך שהישוב האזרחי הוא מרחב מאוים וייתכן שמתקפה עליו, כזו או אחרת, אפשרית בהחלט במציאות של היום. אם כך המצב, אז מה השתנה מאז האסון? לא למדנו כלום? זה לא מתיישב עם המשימה העיקרית של הנגב המערבי בימים אלו והיא ליישב את הישובים מחדש ו"למשוך" משפחות צעירות ולקלוט אותם.
רצועת עזה עדיין קיימת וחמאס עוד כאן. בניגוד להצהרות השיקריות בנוסח מיטוט הארגון וחיסולו עד הניצחון המוחלט, בימים אלו קורה ההיפך הגמור
בכל ישוב בעוטף, בעיקר בקיבוצים, פועל צוות צמ"ד (צמיחה דמוגרפית) ואלו מדגישים את החשיבות בלהבליט את חיי הקהילה וההיתרונות הנגזרים, וכמה שפחות לעסוק בעניינים הביטחוניים. הנושא הזה כה בוער בנפשם עד כדי כך שישנם ישובים שמבקשים מצה"ל לא להיכנס בשער שלא לצורך. כן, סוג של טיהור נפשי, החזרת השפיות האזרחית, החזרת התמימות והשלווה, בעיקר עבור הילדים.
אסור להתעלם מהמציאות
רצועת עזה עדיין קיימת וחמאס עוד כאן. בניגוד להצהרות השיקריות בנוסח מיטוט הארגון וחיסולו עד הניצחון המוחלט, בימים אלו קורה ההיפך הגמור. בחסות השקט והנוכחות של ארה"ב ושאר הגופים ברצועה, חמאס משקם את עצמו בדרכים איטיות. פירוז הרצועה, שזה מושג יפה ומנומס, לא יקרה מרצון. אנשי חמאס לא יעמדו בתור וימסרו את הנשק מרצונם החופשי. הדרך היחידה לקחת מהם את הנשק היא להגיע עד אליהם, להרוג אותם ולאסוף את הנשק שנפל. האמריקאים אגב, חושבים אחרת, אבל הם יעברו את התהליך שאנחנו עברנו ויגלו שחמאס מבין רק כוח, וחיסולו באופן מוחלט, או "פירוז הרצועה" אלו אגדות יפות לשעת לילה מאוחרת.
הפתרון שמרגיש הכי בטוח, לפחות בעת הזו, הוא הידיעה שמרחב החיץ בין רצועת עזה ליישובי העוטף גדול. בפועל, ישובי עוטף עזה כבר אינם ממש עוטף עזה. מרחב החיץ עומד על 2.5 ק"מ בחלק מהמקומות, ובאזורים שונים מגיע גם ל-6 ק"מ. כלומר, מי שחי היום בעוטף עזה יודע שהאיום די רחוק ממנו, וזה משפר במעט את תחושת הביטחון. גם צה"ל פרוס במרחב במידה יחסית מספקת. השאלה הגדולה היא האם המצב הזה ישמר כפי שהוא לאורך זמן? כנראה שלא. מתישהו, בהוראת ארה"ב ובהתאם להסכם הפסקת אש, ישראל תיאלץ לסגת לקו הגבול המקורי, והמשמעות לכך היא שהאיום על יישובי העוטף יתקרב שוב, ואף יחזור להיות דומה לזה של שישה באוקטובר. אם זה המצב, אפשר כבר עכשיו להתחיל את וועדת החקירה הבאה (כי את הראשונה כנראה שלא נראה).
מתן צוריבניגוד לפוליטיקאים או הביטחוניסטים שמדברים בנחרצות וקובעים מה נכון או לא נכון, הדברים מורכבים הרבה יותר, ורגישים מאוד, כשמדובר באזרחים, כשמדובר בהתיישבות. אין אמת אחת, בכל מה שקשור למציאות בדרום. למרות הרצון הטוב של כולם, הרצון של צה"ל להחזיר את האמון, והתקווה לשינוי - צריך להיישיר מבט אמיתי לאזרחים. להתייצב ולומר שלמרות צה"ל, ולמרות כיתות הכוננות המיומנות, ולמרות הנשיא טראמפ ושאיפותיו המהפכניות בעזה, הספק תמיד קיים בישובי העוטף. אותו ספק כנראה שלא יעלם, והמשמעות היא אחת: פשוט ללמוד לחיות איתו, ולהתמקד בטוב, להיות חלק מקהילות הישובים שבוחרות בטוב.
