נתניהו: "שמעתי בטקסים לזכר רבין דברים פוגענים ושקריים"
(צילום: ערוץ כנסת)

עבור בנימין נתניהו, יום הזיכרון ליצחק רבין הוא יום של זעם. יום שבו הוא זוכר, ובעצם כולם צריכים לזכור, את הרעה הגדולה שנעשתה בארץ - נעשתה לו, כמובן. את הדרך שבה בוצע פיגוע בדמוקרטיה הישראלית בשל הסתה; פיגוע נגדו והסתה נגד המחנה שהעמיד אותו בראשו. זו תפיסתו והוא בכלל לא מסתיר אותה; היא קדמה לנאום האגרסיבי אתמול (יום ב') של יו"ר האופוזיציה בכנסת.
ב-2019, לדוגמה, ניצל נתניהו את טקס יום הזיכרון כדי לבוא חשבון עם כל מי שהאשים אותו בשתיקה אל מול ההסתה נגד רבין ז"ל, והבהיר שמדובר ב"שקרים" וכי "ההאשמות האלה" (שיש לו אחריות להסתה) "מנציחות את השסע" - זאת אומרת הן הבעיה. לא ההסתה. ב-2020, לפני שנה, נתניהו בכלל דיווח על איומים לפגוע בו ובבני משפחתו. הוא ניצל את האירוע לתקוף את כלי התקשורת.
אתמול המשיך נתניהו במסורת האישית שלו, שימוש בטקסי יום הזיכרון לרצח רבין כדי לתאר את העוולות שנגרמו לו, כדי לצייר את הממשלה כלא לגיטימית ולמחות שוב על הדברים "הפוגעניים והשקריים" נגדו ונגד "חלק עצום מהעם".
זו אמת שבני משפחת רבין, בני משפחת הנרצח, עקצו ותקפו את נתניהו בטקסים לאורך השנים. דבריהם היו נגועים פעמים רבות בחוסר טעם, בהתבטאויות שנשמעות מנותקות - כמו אלה של יונתן בן-ארצי אתמול. עם כל ההבנה לכאב, נכדו של רבין איננו מנהיג פוליטי, ולומר שקואליציה של 61 היא "שלטון העם" אל מול "שלטון היחיד" זו אמירה חלולה ובעייתית.
בנימין נתניהו מבין היטב כי הכתם שדבק בו בהעכרת האווירה הציבורית לפני הרצח לא יימחה במהירות. שהוא יהיה שם לדורות. שההיסטוריונים לא יתעלמו ממנו. זה מוציא אותו מדעתו
השאלה היא מדוע יו"ר הליכוד, עוד כאשר היה ראש ממשלה, מזנק בהתלהבות רבה לעימות הזה, שנה אחר שנה. משפחת רבין היא קבוצה של אנשים פרטיים - הוא מחזיק בכוח. הם איבדו את יקירם לרוצח פוליטי שפעל ממוטיבציה אישית מחנאית, בגיבוי רבני. קולו של רבין הושתק כך לנצח. קולו של נתניהו הוא הרם ביותר במציאות הישראלית, והוא בסך הכל פוליטיקאי שנואם בטקס.
נתניהו מנסה לתקוף בחריפות בטקסי רבין מסיבה כפולה. ראשית, אחרי גיל 70 הוא מבין היטב כי הכתם שדבק בו בהעכרת האווירה הציבורית לפני הרצח לא יימחה במהירות. שהוא יהיה שם לדורות. שההיסטוריונים לא יתעלמו ממנו. זה מוציא אותו מדעתו. זה עניין של מורשת, ויו"ר האופוזיציה הוא לא רק בנו של היסטוריון, הוא קורא מיומן של היסטוריה. הוא מבין שהפרק הזה יהיה בכל ביוגרפיה עליו.
הסיבה השנייה צינית יותר: נתניהו היה מתאפק אם היה חושב שיש לו מה להפסיד. הוא רוצה לריב כי הוא יודע שיש מנדטים שחשים ביום הזיכרון הזה מדוכאים ולא בגלל הרצח הפוליטי או הפגיעה בדמוקרטיה, אלא משום שקשה להם ההתאגדות הממלכתית סביב זכרו של יצחק רבין המנוח. הוא רוצה להיות הקול שלהם, הוא רוצה להיות נאמן להם.
1 צפייה בגלריה
יצחק רבין בליל הרצח
יצחק רבין בליל הרצח
יצחק רבין בליל הרצח
(צילום: מיכאל קרמר)
וכאן בעצם נעוץ העניין, ברמה העמוקה. יו"ר הליכוד בחר באופן עקבי להנהיג לא רק את מרכז המחנה הלאומי, אלא את השוליים שלו. האם נתניהו קרא לרצח פוליטי ב-1994–1995? לא. האם השתיק פעם או פעמיים קולות שצעקו "רבין בוגד!" - כן. האם לדידו יצא ידי חובתו בגינויים נגד איומים ברצח? בהחלט. מבחינתו, בכך תמו האישומים נגדו. אך בניגוד למה שהוא חושב אין מדובר בדין פלילי. הדין וחשבון ההיסטורי של מנהיג ציבור איננו רק במה שאמר אלא גם במה שלא אמר. לא רק בתומכים שאסף, אלא גם באלה שסילק. הוא נמדד במילותיו המדויקות, אך גם במסקנות המתבקשות מהן.
ובכל המרכיבים האלה נתניהו נכשל אז, והמשיך להיכשל מאז - כאשר אמר לרב כדורי המנוח בלחישה ש"בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים". כאשר דיבר על הבוחרים הערבים והאוטובוסים. כאשר חיזר במרץ ובלהט אחרי תלמידיו של הרב כהנא הגזען, אלה שהרימו את סמל מכוניתו של רבין ואמרו למצלמה "הגענו למכונית, נגיע גם לרבין".
נדב איל איילנדב אילאביגיל עוזי
ראש הממשלה נפתלי בנט נמנע כמנהיג מפלגה ימנית קטנה לשלהב נגד המיעוט הערבי, עוד כשהיה בימין. נתניהו? הוא עשה את זה בעקביות, בלי לבטים. נתניהו לא אחראי לכל סיסמה מסיתה בכיכר ציון ב-1995, אך הוא אחראי לעצם הגעתו לשם, בשעה שאחרים במחנה הלאומי, לא פחות חריפים וימניים ממנו, בחרו להיעדר מהבמה המוכתמת ההיא.
בוב דול רץ לנשיאות בארה"ב ב-1996 ואמר לצירי מפלגתו: "מי שכאן לא מבין שאנו פתוחים לכל הדתות והגזעים מוזמן לפנות לדלתות היציאה, כאן זו המפלגה של לינקולן, ואין על זה פשרה". זהו לא התדר של נתניהו, והוא יודע זאת היטב. למרות כל ההיתממויות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com