השבוע נמתח קו דמיוני ומדמם בין לונדון לפתח תקווה. בלונדון, יהודים נדקרו ברחוב על רקע אנטישמי; בפתח תקווה, נער ישראלי נרצח בידי בני גילו. הניגוד הזה הוא סטירת לחי לציונות. כשאנחנו רואים את האנטישמיות הגואה בעולם, מיד לאחר הצער הנורא, המחשבה האוטומטית שלנו היא: "בואו הביתה, כאן המקום היחיד שבו תהיו מוגנים". אבל כשהלהב מונף בתוך הבית, על ידי מי שאמורים להיות אחים, אנחנו נאלצים להישיר מבט אל המראה ולשאול: האם אנחנו באמת עומדים בהבטחה להיות בית בטוח לכל יהודי?
זה לא שכולנו כשלנו. להפך. ישראל 2024 משופעת בנוער מדהים שמתייצב ראשון להתנדב במלחמה ומגלה בגרות מעוררת השראה. אבל בצד האור הזה, צומחת ערוגה פראית של אלו שבוחרים בדרך הפוכה. הבעיה היא לא שיש "נוער רע", אלא שיש ואקום ערכי שבו גדל נוער שפשוט לא אימנו אצלו את השריר החשוב ביותר: שריר האחריות.
אחריות היא שריר, לא תכונה
בסוף, הכל מתנקז לשאלה אחת: מי לוקח אחריות ומי זורק אותה? אחריות היא לא משהו שנולדים איתו; היא שריר חברתי שאנחנו סופגים מהסביבה, ובעיקר – חייבים לאמן בכל יום. בקצה אחד נמצאים הנערים והנערות שבוחרים לאמן את השריר הזה – בחמ"לים, בתוך הקהילה, בתנועות הנוער ובכל עשייה ששמה במרכזה את האחר.
בצד השני נמצאים אלו ששריר האחריות שלהם התנוון. זה מתחיל בדברים ה"קלים": כשנער זורק קליפות גרעינים בגינה הציבורית, הוא מתרגל זריקת אחריות על הסביבה שלו. כשהוא מציק באוטובוס או מחרים חבר בווטסאפ, הוא מתרגל זריקת אחריות על הקהילה שלו. הוא לומד להאשים את המשטרה, את השכונה או את "המצב" – את כולם חוץ מאשר את עצמו. ברגע האמת, כשהסכין נשלפת, זוהי התחנה האחרונה של תהליך שבו הנער אימן את עצמו להרגיש זר בתוך ביתו, חופשי מכל מחויבות למי שיושב לצידו.
מערכת החינוך: המקום שבו שכחו לאמן
מערכת החינוך היא המקום שבו אמורים לפתח את שריר האחריות הזה, אך בשנים האחרונות אנחנו עדים ליותר מדי מקרים שבהם המערכת עצמה כשלה במתן דוגמה אישית.
ראינו את זה בקורונה, כשכלאו את הנוער מול מסכים במקום לרתום אותו לאימון שריר האחריות בחקלאות או בסיוע לקשישים. ואנחנו רואים את זה עכשיו. רצח של נער הוא תמרור עצור אדום ומהבהב. המערכת הייתה צריכה לעצור את הלימודים בכל הארץ ליום אחד של חשבון נפש עמוק. לא כדי "לדקלם חומר", אלא כדי לייצר מפגש אנושי שמחייב נערים להסתכל למציאות בעיניים. כשהמערכת ממשיכה כרגיל, היא למעשה "זורקת אחריות" בעצמה ומלמדת את הדור הבא שגם אסון כזה הוא רק עוד רעש רקע בדרך לתעודת הבגרות.
האחריות עוברת אלינו
אבל המערכת לא תשתנה מעצמה. האחריות לשינוי הזה מוטלת עלינו, הציבור. עלינו להפסיק להסתכל על החינוך כשירות בייביסיטר טכני. אנחנו צריכים להיות מעורבים, לדרוש מורים איכותיים שמהווים דוגמה אישית, ובעיקר – לדרוש מנבחרי הציבור שבאמת יהיה להם אכפת. לא רק בהצהרות חגיגיות ב-1 בספטמבר, אלא בערכים שהילדים שלנו סופגים בכל יום בשנה. חינוך לאחריות אישית חייב להיות בראש סדר העדיפויות של הממשלה, וכחלק בלתי נפרד מכך, בדוגמה האישית שכל נציג ציבור - בשלטון המוקמי, איזורי ולאומי - משדר לכלל החברה.
ראובן טאובזה מתחיל בפנים. אי אפשר להבטיח בית בטוח ליהודי העולם כשהביטחון האישי בתוך ישראל מתערער בגלל אובדן דרך פנימי. החינוך ינצח רק כשנדע לייצר חברה שבה לקיחת אחריות היא ערך עליון. הנוער המדהים שלנו מוכיח שיש לנו עם מי לעבוד; כדי שהם ינצחו, המערכת חייבת להפסיק להיות טכנית ולהתחיל להיות מנהיגותית. היא חייבת ללמוד מתי לעצור, להביט למציאות בעיניים, ולהתוות דרך שבה כל נער ונערה מבינים שהאחריות על הבית הזה היא, קודם כל, שלהם.
ראובן טאוב שותף מייסד עלינו הנכדים המייסדים, לשעבר סמנכ"ל בהייטק ,לוחם במילואים בסיירת מטכ"ל שותף להקמת תוכנית "הגדעונים"
