בשבועות האחרונים נכתב רבות על הגורמים שיכריעו את הבחירות הקרובות, ובהם שיעור ההצבעה, דפוסי ההצבעה במגזר החרדי ובחברה הערבית, המצביעים בפעם הראשונה, הקולות שעלולים להישרף במפלגות הקטנות ועוד שלל נתונים וטבלאות. אך תופעה אחת חומקת מתחת לרדאר: תופעת היד הרועדת. היא מצטרפת לשורת הנעלמים שקשה לאומדם, ובכוחה להטות את הכף.
לוחמי ולוחמות צה"ל מצביעים בקלפיות הצבאיות
(צילום: דובר צה"ל)
בעולם הסקרים היא מכונה "ביטחון בהצבעה". המפלגות ויועציהן משקיעים מאמץ רב כדי להבין עד כמה תומכיהן שלמים עם בחירתם, וכמה מהם "פריכים" ועלולים לנדוד. נדידה כזו מתרחשת לא פעם בתוך הגוש עצמו, ומשמעותה שולית. השאלה המכרעת נוגעת למי שעומדים על הקו שבין הגושים, ציבור שזכה לשלל כינויים: "הסוויצ'רים", "המתלבטים", "הימין הרך", או בעגה הצבאית של איזנקוט "התווך הבין-גושי". אצל המצביעים האלה ביטחון ההצבעה אינו שאלה של העדפה בין מפלגות, אלא של היכולת לחצות קו.
בניגוד לדימוי הרווח, מערכת בחירות בישראל אינה רק ויכוח אינטלקטואלי בין תפיסות פוליטיות, חברתיות, מדיניות וביטחוניות, ולא נסוב רק על מחדל השבעה באוקטובר. היא גם שאלה סוציולוגית של זהות, הנשענת על השסעים העמוקים בחברה הישראלית, בין דתיים לחילונים, בין שמרנים לליברלים ובין מעמדות כלכליים. שינוי הצבעה אינו מסתכם במעבר מנתניהו לאיזנקוט, לליברמן או לבנט. זו ההחלטה הקלה. ההכרעה העמוקה היא לאיזו קבוצה אתה משתייך ומי שותפיך הקרובים במאבק על דמותה של המדינה.
המתלבטים בין גוש נתניהו לגוש האופוזיציה, אותו ציבור נחשק שבידיו חלק ניכר מההכרעה, נדרשים למעשה לחולל בעולמם שינוי של ממש. בצל הקיטוב, מדובר במהלך שעלול לעורר קונפליקט בין תפיסות עולם, ערכים ומרכיבים שונים בזהותו של הבוחר. הוא גם עלול לגרור מתיחות עם הסביבה הקרובה ביותר, במשפחה, במקום העבודה ובשכונה
המתלבטים בין גוש נתניהו לגוש האופוזיציה, אותו ציבור נחשק שבידיו חלק ניכר מההכרעה, נדרשים למעשה לחולל בעולמם שינוי של ממש. בצל הקיטוב בישראל, מדובר במהלך שעלול לעורר קונפליקט בין תפיסות עולם, ערכים ומרכיבים שונים בזהותו של הבוחר. הוא גם עלול לגרור מתיחות עם הסביבה הקרובה ביותר, במשפחה, במקום העבודה ובשכונה.
אל תוך המתח הזה נכנסת היד הרועדת. מאז 7 באוקטובר שגור הטיעון כי רוב הציבור נע ימינה, כך שעשויים להיות גם מצביעי מרכז-שמאל לשעבר שהפעם ישלשלו אל הקלפי פתקים של גוש נתניהו. ואולם רוב הסקרים משרטטים תמונה הפוכה, שבה מספר מצביעי הקואליציה שמתכוונים לחצות את הקווים גדול בהרבה ממספר הנודדים בכיוון ההפוך. כמה מהם ישלימו את המהלך עד הסוף? אין לדעת. ברור רק שאצל חלקם היד תרעד, והם ישובו להצבעה המזוהה עם סביבתם, או בלשון השגורה, "יחזרו הביתה". ומכאן גם המשמעות הפוליטית. היד הרועדת מאיימת בראש ובראשונה על גוש האופוזיציה, שהישגיו בסקרים נשענים על אותם עוזבים.
ההבנה הזו מכתיבה את הקמפיין של נתניהו ושותפיו. הם משקיעים את עיקר מאמציהם בקמפיין הפחדה, ומקפידים לכרוך בכל הזדמנות את איזנקוט וליברמן ביאיר גולן ובמנסור עבאס. המטרה היא לאותת למתלבט שאין כאן מעבר בין מפלגות אלא החלפת קבוצת שייכות. ומשום שהציבור הימני מאס בחרדים, הם מעדיפים להבליט את השותפות עם גולן והדמוקרטים, את חזון החילון של המרחב הציבורי ואת ההתנגדות למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ולהפחיד מפני שינוי פניה של המדינה.
בגוש האופוזיציה פועלים בכיוון ההפוך. הם מבקשים להעמיד את ההכרעה כמאבק בין משרתים למשתמטים, ולהעמיק את השסע בין תומכי הליכוד לבין המפלגות החרדיות. בכך הם הופכים גם את ההישארות במחנה לשאלה זהותית, והמצביע הימני המתלבט נדרש לשאול את עצמו אם הוא מוכן להאריך את הברית עם המשתמטים.
במערכת הבחירות הראשונה של ש"ס לאחר פטירת הרב עובדיה יוסף, טבע אריה דרעי את המסר "אבא מסתכל עליך מלמעלה". המסר לא ביקש לשכנע, אלא להזכיר לבוחר מאיזה בית הוא בא ומי מביט בו כשהוא ניגש לקלפי. מתלבטים רבים יסחבו את השאלה ויכריעו רק מאחורי הפרגוד.
