ביטוי עמוק לפילוג רעיל / יאיר קראוס
שוב ושוב, בשנתיים האחרונות, רציתי להיות חלק ממדורת השבט בכיכר החטופים - האחים האהובים שלי שנחטפו. ובכל פעם, משהו מנע ממני. משהו באוויר, בפס הקול הכואב, שהרגיש לרוב כאילו הוא שייך רק למחנה אחד, כאילו הכאב על החטופים הוא נחלתם הבלעדית של מי שמתנגדים לממשלה. נכון שלפעמים נתנו מקום והסכימו לארח אנשים ממחנה הימין או מהציונות הדתית על במות צדדיות עם טקסי שירה ותפילה, אבל תמיד כאורחים החייבים לסור לכללי בעלי הבית.
השבוע, ברגע השיא של השמחה הלאומית, עם שובם של אחינו ואחיותינו הביתה, הגיעה התשובה הכואבת ל"למה". שריקות הבוז הצורמות שקיבלו את שמותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר רון דרמר לא היו רק מחאה נגד אנשים - הן היו ביטוי עמוק וצורב לפילוג שהרעיל אותנו, לפצע הפתוח שמסרב להגליד.
אי אפשר להתעלם מאחריותו הכבדה של נתניהו, לצד כל ראשי מערכת הביטחון, למחדל הנורא של 7 באוקטובר והמחיר ששילמנו. הביקורת כלפיו מוצדקת, הכעס עצום. אבל הבוז הפומבי, מול נציגי נשיא ארה"ב וכלפיהם, היה רחב ועמוק יותר. הוא היה בוז לכל מי שלא נמנה על "המחנה הנכון", לכל מי שהעז לחשוב אחרת על הדרך במאבק, גם אם ליבו נקרע מדאגה לחטופים לא פחות. הוא היה בוז לכל מי שראה במלחמה הזו לא רק את הכישלון, אלא גם את הגבורה וההישגים הבלתי נתפסים מול אויב שאיים להשמידנו. והוא היה בוז לכל מי שלא היה שותף לדרישה לשחרור החטופים בכל מחיר ולעצירת המלחמה.
הכיכר הזו, שהפכה למרחב שבו חלקים גדולים מהציבור הרגישו לא שייכים, לא הצליחה להכיל מורכבות. היא לא ידעה להכיל את העובדה שמלחמה, על כל זוועותיה, אינה אירוע סימטרי. מחיאות הכפיים לאמירות קושנר על סבלם של "חפים מפשע" בעזה, כאילו ניתן להשוות בין קורבן לבין סביבה תומכת טרור, היו צורמות לא פחות מהבוז. גם קריאות התודה לנשיא טראמפ, כאילו הוא זה ששילם את המחיר ונושא באחריות כלשהי למנוע את טבח 7 באוקטובר הבא, היו מפגן פוליטי מנותק.
צריך לומר ביושר: גם במחנה הימין לא חסכו בהטרלות ובתדלוק השנאה והפחדים משמאל. אבל הכיכר, שהייתה אמורה להיות הלב הפועם והמאחד של כולנו, הפכה לעיתים לזירת התגוששות של מחנה אחד. הבוז לא היה רק לנתניהו, אלא לכל מי שהואשם בהיותו "משיחי", "מקריב חטופים", או כל סיסמה אחרת שנועדה להוציא אותו ממרחב הלגיטימיות הישראלי, למרות מחיר הדם ששילם להשבת החטופים ולהכרעת האוייב כדי למנוע טבח דומה.
כעת, עם סגירת הפרק שותת הדם הזה, עם חזרתם של החטופים הביתה, ניצבת בפנינו הזדמנות היסטורית, ואולי אחרונה, לריפוי. אנחנו חייבים לקיים כאן שיח חדש. שיח של שותפים למדינה, שאינם מוכנים להמשיך במסע ההרס העצמי של שנאה וחרמות. מרחב ציבורי חדש שבו לא חייבים להסכים על הכל, אבל חייבים, פשוט חייבים, להתייחס זה לזה בכבוד הדדי וכשותפים שווים לאתגר הלאומי בשיקום מדינת ישראל ועם ישראל.
1 צפייה בגלריה
סטיב וויטקוף, ג'ארד קושנר, ואיוונקה טראמפ בעצרת בכיכר החטופים
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
למה מותר וצריך לקרוא בוז לנתניהו / רענן שקד
1. כי זה הרגש הדומיננטי, העז והמיידי ביותר שרוב הישראלים (ראו סקרים אם לא יצא לכם לשוחח עם ישראלים לאחרונה) חשים כיום כשנאמר השם "נתניהו". בוז.
2. כי זה גם הרגש שהנשיא טראמפ עצמו חש לא פעם ואף נתן לו ביטוי ("הוא מז*** אותי!").
3. כי הדדיות בקשר: נתניהו מעולם לא הפגין דבר להוציא בוז וביטול למאות אלפי הישראלים הטובים שניסו לדחוף, להתחנן, לשכנע, לעסקה לשחרור החטופים. כי נתניהו מעולם לא הטריח את עצמו לכיכר החטופים. כי נתניהו לא השמיע, מאז ה-7 באוקטובר, מילת אמפתיה, הבנה או הכרה בודדה במה שכולנו עברנו, ובכל רגע שבו צולם, הביעו פניו רגש בולט אחד: בוז. אז בוז גם לך.
הספקתם לשכוח את השריקות לבנט?
(צילום: לע״מ)
4. כי נתניהו ובנו הצמידו למאות אלפי הישראלים הטובים, המשרתים והתורמים האלה כינויים כמו "אספסוף", "פלנגות פאשיסטיות" ו"תופעות הזויות", ובמילים אחרות: הם בזו קודם.
5. כי הו, הממלכתיות! איך אפשר לשרוק בוז לנתניהו מול נציג דיפלומטי אמריקאי! איפה ההתנהגות?! וזה בא לאחר שנים של מחיקה מכוונת – מטעם נתניהו וממשלתו – של כל סממן ממלכתי בישראל. אז אם אין ממלכתיות בשום מקום, אין אותה גם בכיכר החטופים, גם לא מול נציג אמריקאי. יש בוז.
6. כי מימון חמאס כאסטרטגיה; כי דחיית עוד ועוד התרעות מפורשות של ראשי צבא ושב"כ; כי טבח 7 באוקטובר ויותר מזה – 8 באוקטובר, היום שבו נתניהו התאושש מספיק כדי לעשות את הדבר הראשון החשוב מכל מבחינתו: להיפגש עם יועציו התקשורתיים כדי להאשים את כל העולם מלבד את עצמו בהכל – כל זה לא מעורר שום רגש להוציא בוז.
7. כי לאורך כל הזמן שחלף נתניהו עשה הכל – ולאור היום – כדי להעדיף את חיי ממשלתו על פני חיי החטופים, כולל הפרת עסקה, כולל חיסול משאים ומתנים, כולל כיבוש עזה מחדש, כולל התקיפה הכושלת בקטאר. דיבורים – וסיכות חטופים על הדש – לא אומרים כלום; מעשים אומרים הכל. ומעשיו של נתניהו – האיש שעובד תמיד רק בדבר אחד: להישאר בעבודה – מעוררים בכל אדם הגון תגובה אינסטנקטיבית בודדה: בוז.
8. כי נתניהו ממש חושב שמגיע לו להמשיך. שאין ולא אמורה להיות שום נשיאה באחריות או מחיר כלשהו לשלם על אירוע מסדר-גודל של ה-7 באוקטובר שמתרחש במשמרת שלך ובאחריותך. שאפשר פשוט לשכוח ולהשכיח ולתחמן ולשקר ולגזלט ולא לחקור ולא להציע בדל השתתפות בצער, קמצוץ אחריות, שביב הסקת מסקנות, אלפית חרטה, מיליונית מחשבה נוספת על התאמתך לתפקיד. ואדם כזה, מה לעשות, מעורר בעיקר בוז.
9. כי אם כבר מדברים ישירות עם טראפ – וזה מה שישראל השפויה עברה לעשות – אפשר לשתף אותו גם ברגשותינו כלפי מי שכבר מזמן לא מייצג את רובנו המכריע. כאמור, הוא יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים.
10. כי זכותו של סנטימנט עממי לבוא לידי ביטוי ספונטני בהתכנסות עממית גדולה, כל עוד מדובר בדמוקרטיה. מדובר בדמוקרטיה, נכון?
11. כי במלאת שנתיים ל-7 באוקטובר, בזמן טקס המשפחות, מול כל הפצעים הפתוחים עדיין, הערוץ של נתניהו שידר את צהלות "הפטריוטים" תחת הכותרת "ושמחת בחגך!" – במה שהיה מיצוי מושלם של הלעז והבוז הממשלתי כלפי כאבו הנורא של רובו המכריע של הציבור הישראלי. איך חשבתם שנגיב? בוז.
12. כי אם לא היינו בזים לו, היינו בזים לעצמנו. תסתכלו מקרוב על הפנים של עירית לינור ויותם זמרי ויתר חברי פאנל "הפטריוטים" במשדר ההוא; הן תקועות במבוכה בשולחן. הם בזים לעצמם. אבל הם מתפרנסים.
13. כי בדיוק כמו בתעלול הילדותי הישן שבו מבקשים ממישהו לפתוח את הברז בבית ולהגיד מה יוצא משם: מה חשבתם שייצא, קולה? אחרי שנתיים שבהן הביא נתניהו את ישראל למקום המפולג, המסוכסך והנמוך בתולדותיה – בכל מדד קיים – מה חשבתם שייצא? רק בוז.
14. כי היה צריך למחוק את הסעיף הזה מרשימת דברים שאנחנו צריכים להספיק לעשות: לשרוק בוז לנתניהו מול מישהו שבאמת מקשיב. ושומע.
15. כי בסך הכל שרקו לו בוז, מי ישמע. לא הובילו צעדה ובה ארון מתים שעליו רשום שמו. תתמודד.
