לפעמים מה שנראה כמו סיפור רפואי קטן, חושף אמת חשובה על חיינו החברתיים.
לפני כמה שבועות עברתי ניתוח קטן בארצות-הברית. לא דרמה גדולה: שני חתכים וחמישה תפרים בגב. חוץ מזה הכול נראה בסדר גמור. ואז הגיע האתגר: כל יום הייתי צריך להחליף את התחבושת. פעולה פשוטה לכאורה, אבל בלתי אפשרית כשאתה לא מצליח להגיע לנקודה הנכונה בגב שלך. כאן ההבדלים התרבותיים נהיו לי מאוד ברורים. בארצות הברית הרגשתי שאין לי את היכולת הפשוטה לדפוק על דלת של שכן ולבקש עזרה – חששתי שהם יתפסו את זה כהפרעה, או כפגיעה בחיים הפרטיים שלהם. וגם באוניברסיטה המצב היה מורכב. עובדים איתי באוניברסיטה ובמעבדה הרבה אנשים, כולם טובים וחכמים, אני מכיר אותם הרבה שנים - אבל עדיין מאוד קשה לבקש מהם עזרה.
למה? זה לא משום שהאנשים שם לא טובים או לא נחמדים. יש שם הרבה אנשים טובים. אלא שהקודים החברתיים מורכבים יותר, והם גורמים לריחוק. במקום העבודה יש חשש שמישהו יכול להסתכל על בקשה כזאת בתוך המורכבות של יחסי מרות ואפילו להתלונן למשאבי אנוש על כך שאני מנצל את הסמכות שלי כראש המעבדה וכחוקר בכיר. וכך מצאתי את עצמי עושה את מה שנראה “בטוח”: חוזר לבית החולים, מחכה בתור, מבזבז זמן יקר – רק כדי להימנע מהסיטואציה החברתית של בקשת עזרה פשוטה.
ואז חזרתי לישראל, וקרה בדיוק מה שאתם הייתם מצפים שיקרה בישראל. בלי לחשוב פעמיים דפקתי על דלת השכנים. ביקשתי מהם עזרה. הם חייכו ואמרו “ברור”. השכנה גם ניצלה את ההזדמנות להתלונן על זה שלא באתי לדבר איתה אחרי שאמא שלי נפטרה. גם בזה היא צדקה.
יומיים אחר כך הגיע הזמן להוציא את התפרים. התקשרתי לחבר , רופא, וביקשתי ממנו להשיג לי ערכה מתאימה להוצאת תפרים. הוא בשמחה קפץ לבית החולים, ביקש ערכה וקיבל אותה. עוד בן-אדם שהיה מוכן ברגע לעזור. הוא גם הציע לי להוציא לי את התפרים כשיגיע הזמן, אבל הוא אמר שהוא פשוט טס לחו"ל והוא לא יהיה בסביבה. עם הערכה להורדת תפרים בידי פניתי לחברתי לחיים. היא מעולם לא הוציאה תפרים, וכששאלתי אותה אם היא מוכנה לנסות לעשות זאת היא – בלי היסוס – אמרה שבשמחה. תוך חמש דקות הייתי בלי תפרים.
החוויה הזו גרמה לי לחשוב על משהו עמוק בהרבה: על המרקם החברתי שלנו. אנחנו חיים בתקופה קשה מאוד. כולנו מרגישים את המתח, את הפילוג, את הכעסים. נדמה שלכל שיחה יש פוטנציאל להפוך לוויכוח, ולכל ויכוח יש פוטנציאל להפוך למריבה. ובתוך כל זה קל לשכוח משהו בסיסי בקיום הישראלי: יש לנו את היכולת להיות כאן אחד בשביל השני.
בישראל יש משהו נדיר: אנחנו לא מהססים לבקש. אנחנו לא מהססים לתת. אנחנו יודעים להיכנס לבית של מישהו, לבקש ממנו עזרה אינטימית כמעט, ולקבל תשובה חיובית
בישראל יש משהו נדיר: אנחנו לא מהססים לבקש. אנחנו לא מהססים לתת. אנחנו יודעים להיכנס לבית של מישהו, לבקש ממנו עזרה אינטימית כמעט, ולקבל תשובה חיובית. וגם ביקורת על משהו שבו התנהגנו לא כל כך בסדר. לפעמים נדמה שזה כאוס, אבל הכאוס הזה הוא גם דבק חברתי חזק להפליא.
זה לא מובן מאליו. במדינות אחרות, תחושת הקרבה הזו הרבה פחות חזקה. שם אנשים יעדיפו לשלם, להמתין, למצוא פתרון פורמלי – רק לא לבקש טובה אישית. אצלנו, בקשה כזו לא רק שאינה מוזרה, אלא לפעמים היא אפילו מחמאה. כשאתה מבקש ממישהו עזרה, אתה בעצם אומר לו: "אני סומך עליך. אתה חשוב לי מספיק כדי לחשוף בפניך חולשה". וברוב הפעמים, הם שמחים על ההזדמנות להרגיש משמעותי.
כן, אנחנו בתקופה כואבת, מהכואבות שידענו. אבל גם בתקופה כזו אפשר למצוא נקודות אור. אפשר להזכיר לעצמנו שהחוסן שלנו לא נבנה רק מהצבא, או רק מהכלכלה, אלא גם – ואולי בעיקר – מהקשרים הקטנים של יום־יום
אני חושב שזה שיעור שכדאי לזכור דווקא עכשיו. כן, אנחנו בתקופה כואבת, מהכואבות שידענו. אבל גם בתקופה כזו אפשר למצוא נקודות אור. אפשר להזכיר לעצמנו שהחוסן שלנו לא נבנה רק מהצבא, או רק מהכלכלה, אלא גם – ואולי בעיקר – מהקשרים הקטנים של יום־יום. מהיכולת לדעת שאם משהו בוער, אפשר לדפוק על דלת של שכן.
בסופו של דבר, אני מקווה שהצלקת שלי על הגב תזכיר לי את התחושה של חום אנושי. של נדיבות פשוטה. של אנשים שהסכימו להיכנס לתפקיד שלא היה להם ניסיון בו – רק כי מישהו ביקש. ואולי, אם נדע לטפח את התחושה הזאת של הקשרים והאמון לא רק במצבים קטנים של הוצאת תפרים, אלא גם במצבים גדולים של חברה ומדינה – נוכל לגלות שהגב שלנו, של כולנו, מוגן הרבה יותר.
