אחרי שנים של הזנחה פושעת מגיעה בימים אלה סוגיית הדיור הציבורי לדיוני התקציב ועשרות אלפי משפחות שמחכות לקורת גג נושאות עיניים בתקווה לרפורמה המתבקשת.
חלקם ממתינים שנים ובהם קשישים, נכים, משפחות מרובות ילדים ואמהות חד-הוריות. אחרים, שכבר חיים בדיור הציבורי בדירות מוזנחות שאינן ראויות למגורי אדם, ממתינים לשיפוצן. יחד איתם, יש רבבות הממתינים לשינוי הקריטריונים כדי שיקבלו זכאות.
מהנתונים עולה כי לדיור ציבורי מטעם משרד הבינוי והשיכון ממתינים 5,800 בני אדם, 769 מהם נכים. בנוסף ממתינים 501 נכים רתוקים לכיסא גלגלים. 391 מהם חסרי דירה ו-106 מממתינים להחלפת דירה שתתאים לצרכיהם.
מטעם משרד העלייה והקליטה ממתינים 25,504 בני אדם, 3,162 מהם נכים, 19,462 מהם קשישים. מהמשרד נמסר: "מצאי הדיור שברשותנו מוגבל בעוד מספר הממתינים גבוה, אנו פועלים לקבלת תקציב כדי להגדיל את מספר הדירות".
בסך הכול, יש כיום 31,304 בני אדם שממתינים לדירה בדיור הציבורי, מהם 4,432 נכים. לפי הערכות, בישראל יש כ-30 אלף נכים נוספים שזקוקים לדיור ציבורי אך אינם עונים על הקריטריונים, מתוכם 11 אלף נכי נפש.
נתונים נוספים מצביעים עד כמה הוזנחה סוגיית הדיור הציבורי בשנים האחרונות. בשנת 2018 נוצל תקציב של 75 מיליון שקל לרכישת דירות ציבוריות בעבור נכים על כיסא גלגלים. בשנת 2021 נוצל תקציב מזערי בסך 2.4 מיליון שקלים בלבד למטרה זו.
"המצב בלתי נתפס, צריך לבחור למי לתת"
מעקב ynet ו"ידיעות אחרונות" אחר מחדל הדיור הציבורי מעלה כי היעדר תקציב מדינה במשך שנתיים, בתקופת הממשלה הקודמת, החריף את הבעיה וכי באפריל 2019 הוקפאה תוכנית הרכש לנכים הרתוקים לכיסא גלגלים.
"בעולם דיור ציבורי זה כלי למתן את שוק הדיור, ומאות אלפי אנשים חיים בדיור ציבורי", אומר דני גיגי, מקדם המדיניות של פורום הדיור הציבורי. "בעוד ממוצע הדיור הציבורי באירופה הוא 12%, בישראל פחות מ-2% מהדירות הן ציבוריות ולכן נקבעו קריטריונים הזויים לזכאות. במודל הסינגפורי שראש הממשלה שלנו כל כך אוהב יש 78%", אמר.
גיגי הוסיף: "בישראל יוצרים מצב בלתי נתפס שבו צריך לבחור בין לתת דיור ציבורי לנכה על כיסא גלגלים לבין אדם עם מוגבלות נפשית, בין אישה מוכה לחולה סרטן ובין ניצול שואה לקשיש עני. זאת בושה למדינה".
יעל (33), אם לשני ילדים נכים, ממתינה כבר שבע שנים לדירה בדיור הציבורי. "הילדה בת ה-10 לא יכולה לעלות במדרגות. אנחנו עוברים בינתיים מדירה לדירה וזה מאוד קשה נפשית לילדים. אני רוצה שלילדים שלי תהיה קורת גג שתאפשר לנו לחיות בכבוד. יש עוד הרבה נכים שמחכים ואף אחד לא מתייחס".
גם לאתי (36), אם חד-הורית לשישה שגרה בדיור הציבורי, יש בעיה קשה: הדירה לא נגישה לאחד מילדיה. "הוא על כיסא גלגלים, במצב קשה, סובל מאפילפסיה, הפסקות נשימה ופגיעה מוחית מאוד קשה. אם המעלית מתקלקלת, וזה קורה לפחות פעם בחודש, הוא לא יכול לצאת מהבית. אם זה קורה כשהוא למטה צריך לסחוב את כיסא הגלגלים וציוד ההחייאה חמש קומות. הוא עבר כבר ארבע פעמים החייאה, וכשהמעלית לא עובדת כל דקה קריטית".
אסתי (59), נכה בשיעור של 100% מטעם ביטוח לאומי, אינה מסוגלת לעבוד ולמרות זאת אינה זכאית לדיור ציבורי וחיה בתנאים מחפירים. "הגשתי בקשה לפני חמש שנים אבל אמרו שאני לא זכאית כי אני חיה לבד. אני נאלצת לחיות בדירה קטנה ומוזנחת. הקירות מעופשים ומתפרקים. זה מכעיס מאוד, אני מרגישה שהמדינה מפקירה אותי. כשיכולתי לעבוד עבדתי, מילאתי את החובות שלי".
