עתירת 120 חברי קיבוץ נחל עוז נגד החלטת הממשלה להשיב את תושבי הקיבוץ לבתיהם מלמדת כי גם ביום שאחרי המלחמה, עוד יוותרו לנו קרבות. מי שהיה בקיבוץ לא יבין את הטענות על דשדוש המלחמה, הדי הפיצוצים נשמעים היטב כל העת. לאורך החודשים האחרונים היו זליגות של אש מצד אחד של גבול הרצועה פנימה לתוך שטח ישראל. גם כאשר יושבו החטופים, אתגר השבת תחושת הביטחון לתושבי העוטף יעמוד בעינו. כשיגיע היום שאחרי המלחמה, איך תבטיח המדינה את שלום תושבי הקיבוץ?
לאורך 120 שנות ציונות, ההתיישבות היא שקבעה את קו הגבול. טרומפלדור תבע זאת בתל חי, 11 הנקודות שעלו ב-1946 מתחו את הגבול דרומה, והמתיישבים דחפו את הקו מזרחה אחרי מלחמת ששת הימים. במלחמת תש"ח קיבוצים הפכו למגננים, מילולית. קיבוץ נירים כמעט הושמד על ידי המצרים כאשר עיכב אותם ומנע מהם לדהור ללב הארץ בבטחה. השעות הארוכות שבהן נלחמו ונטבחו תושבי העוטף וחוגגי הנובה מנעו חדירה עמוקה יותר. הנרצחים הגנו בגופם על מרכז הארץ.
חוד החנית של הקיבוצים, שלמעשה שימשו כמוצבים קדמיים, היו חברי כיתות הכוננות. 13 תושבים מכל יישוב אומנו, חומשו ונערכו לרגע האמת. תכליתה של כיתת הכוננות באשר היא, בין אם בצפון, בין אם ביו"ש, היא לעכב את המפגעים אם וכאשר, עד שיגיעו הכוחות הצבאיים לנקודה.
מי שסירב להאזין להנחיות, ניצל
בשבעה באוקטובר המודל הזה קרס. בתחקירים השונים, עולה סיבה אחת ברורה. הצבא הורה לצמצם את גישתם של חברי כיתות הכוננות לנשק. מי שסירב להאזין להנחיות, ניצל. שנית, חמאס סימן אותם כיעד ראשוני ופעל להסיר את המכשול. בהיעדר כיתות כוננות מתפקדות, לא יהיה מי שיעכב את המחבלים בדרך לבצע את זממם.
כעת, צריכה לעלות השאלה, האם בכלל מודל כיתות הכוננות נכון? האם אזרחים הם אלו שצריכים לעמוד בחוד החנית של המוצבים הקדמיים? בניכוי האפשרות לפרימטר על הגבולות, האם היישובים האזרחיים הם שצריכים לשמור על האזרחים בעומק הארץ, או שדרושה אחריות צבאית?
ראשית, פער בין האמון שנותן הצבא באזרחים לבין הצורך שעולה מהשטח. שנית, פער הכשירות, שכן אזרחים מתקשים לשמור על רמת אימון דרושה. שלישית, הפגיעה בחיים האזרחיים של מי שדרוש להיות מצויד בנשק ובביפר במשך כל ימות השנה.
על השאלה הזו, שפורטת על ערכי הציונות עצמם, ענתה המציאות. מאז שבעה באוקטובר התגלתה תופעה ישנה-חדשה: במקום אזרחים מתנדבים, נכנסו כיתות ההגמ"ר. תושבים שמגויסים בצו 8 כדי לשמור על הבית. מודל זה מייצר מעין בסיס צה"לי מקומי, שלוקח אחריות הלכה למעשה על ביטחון היישוב. במקום התנדבות יש תעסוקה מבצעית, והמשרתים יכולים לחזור הביתה למשפחותיהם בין המשמרות.
המצוקה בשטח אינה תיאורטית. בעתירה שהגישו תושבי קיבוץ נחל עוז לבג"ץ, נכתב כי המדינה מנסה להכריח תושבים לחזור ל"מציאות בלתי-אפשרית"
המצוקה בשטח אינה תיאורטית. בעתירה שהגישו תושבי קיבוץ נחל עוז לבג"ץ, נכתב כי המדינה מנסה להכריח תושבים לחזור ל"מציאות בלתי-אפשרית". לישי מירן-לביא, תושבת הקיבוץ, הסבירה: "אי-אפשר לקיים חיים נורמליים ליד הגבול עם עזה, בזמן שעמרי ועוד 49 חטופים נמקים וסובלים במנהרות החמאס. הפיצוצים העזים של המלחמה מורגשים היטב בכל בית בקיבוץ". לדבריה, "כל עוד יש מלחמה בעזה ומוחזקים שם חטופים, לא ניתן לקיים חיים נורמליים במרחק 800 מטר מהגדר". אנשי הקיבוץ הוסיפו כי המדינה כשלה בהגנה עליהם בשבעה באוקטובר, וכעת, מבלי שהשיבה את אמונם, שהיא מבקשת להשיבם מבלי להבטיח את ביטחונם.
במהלך הזה צה"ל למעשה הלאים את ההגנה על היישובים וחשף את ההבנה כי הגנה על היישובים היא משימה לאומית. כדי שהמשימה תתבצע באופן מדויק, היישובים מחוברים ישירות לשרשרת הפיקוד הצבאית. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה לחזור למודל שקרס. עליה לעגן את ההגנה על היישובים כמשימה צבאית, סדורה ומתוקצבת.
למרות זאת, בימים אלה נשמעות טענות על צמצום פעילות ההגמ"ר, דווקא בעיצומה של מתיחות ביטחונית. זו טעות אסטרטגית. במדינה ריבונית, לא ייתכן שילדים יקדימו את החיילים בקו ההגנה. שבעה באוקטובר הבהיר את זה. סגירת תוכנית ההגמ"ר מעמיקה את הכשל, במקום לתקנו.
תירא-אל כהןפרופ' אבי בראלי כתב לאחרונה: "אין לנו יכולת, וגם לא רשות, להיתלות באילנות כמו בן גוריון או הרצל כדי לבור את דרכנו במשברים החמורים עכשיו... המשברים האלה מחייבים עצמאות מחשבתית ושיפוטי מציאות ברורים".
ובכל זאת, אולי דווקא מתוך העצמאות הזו אפשר לחזור לדבריו של יגאל אלון על ההתיישבות: "כלי נשק ישן שלא מתיישן", בתנאי שמעדכנים את גרסתו. האחריות להגנה צריכה להיות של צה"ל. המדינה חייבת לבסס ולהפעיל יחידות הגמ"ר בכל יישוב קו, כתשתית ביטחונית קבועה ולא כפתרון זמני הנשען על אזרחים חמושים.
הכותבת היא נשיאת ומייסדת "קדמה - התיישבות צעירים"
