הטור של רון בן ישי בנוגע לאובדן השליטה של מדינת ישראל ושל צה"ל אל מול קבוצות של פורעים יהודים בקוסרה הוא מובן. קשה שלא לחזות באובדן השליטה ובאימפוטנציה הזו ולא לחשוב שמדובר בקונספירציה ובשיתוף פעולה במתכוון או שלא במתכוון, בצורה כזו או אחרת.
מתנחלים מול בתי פלסטינים בכפר קוסרה
(צילום: Zain JAAFAR / AFP)
אבל אני חושב שהנטייה הזו מפספסת משהו עמוק ובעייתי הרבה יותר באירוע הזה. המחשבה כאילו מאחורי מחדלים בסדרי גודל כאלה חייב לעמוד שיתוף פעולה היא מחשבה מוטעית, שלא מאפשרת לנו לפתור את בעיית העומק. ובעיית העומק היא במידה רבה בעיה שצפה דווקא מנקודת מבט ימנית.
נקודת מבט ימנית, כפי שעולה מההגות שרצה ממקיאוולי ועד הובס והאייק, מסתכלת על הפוליטיקה כפי שהיא ולא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה, ומצביעה על הכוחות השונים המתנגשים בתוכה. ודווקא מתוך ההגות הזו עולה הבנה אחת פשוטה מאוד: המדינה לא צריכה להתערב במנגנון המחירים, היא לא צריכה לתקן את העולם, ואפילו לא לדאוג שלכל אזרחיה יהיה נוח ונעים. היא צריכה להיות לווייתן, בלשונו של הובס, המונופול על האלימות, ושומרת של חוק וסדר למען אזרחיה. לכן אומרת המשנה: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו.
העובדה הפשוטה היא שמדינה שלא שולטת במונופול על האלימות תמות. מדינה כזו היא לווייתן מובס, שנוצח על ידי קבוצות מתחרות ואלימות שמפרקות אותו חתיכות חתיכות. הבסיס החשוב ביותר של מדינה הוא המונופול על האלימות. כל פעולה וכל הכרעה ערכית ברמה האזרחית חייבות להתורגם להשפעה על מוסדות המדינה. מה שמתרחש ביהודה ושומרון בשנים האחרונות, ומתבטא ביתר שאת באירועים בקוסרה כעת, הוא ויתור של חלקים בימין הישראלי על שינוי מוסדי לטובת פירוק המונופול של המדינה על האלימות והכוח.
מהזווית הימנית מדובר בזניחת "מי השילוח ההולכים לאט" לטובת הקלות והמהירות של התארגנויות מיליציוניות, שבטווח הקצר מרגישות כמו ניצחון, אך בטווח הארוך מפוררות את הבסיס שהמדינה הזו יושבת עליו
בטווח הקצר זה נובע מפיתוי משמעותי: זה מהיר יותר, פחות מסורבל מהמדינה, ונותן תחושה שאנחנו בכיוון הנכון. אבל מדובר בתנועה הרסנית. ג'יימס בורנהם, מגדולי ההוגים השמרנים והריאליסטים של המאה ה-20, הראה כי המנוע היחיד לחירות ולהתקדמות מדינתית הוא מאבק מוסדי ומאוזן בין כוחות פוליטיים שונים. אולם מבחינתו, קץ המדינה מתחיל ברגע שהמאבק הזה חדל מלהיות פוליטי ומוסדי, והופך להתפרקות של המוסדות לטובת מיליציות, שברירי כוח וכוחות ריבוניים מפורקים שממיתים את ה"לווייתן" המדינתי.
עוז בן נוןלא, לא מדובר בקונספירציה. במידה רבה היה קל יותר אילו זו הייתה קונספירציה. מדובר במדינה שמסיבות טובות יותר וטובות פחות שוכחת למלא את תפקידה המשמעותי ביותר: לשמור על המונופול על האלימות ולפרק כל קבוצה שמאתגרת אותו.
מהזווית הימנית מדובר בזניחת "מי השילוח ההולכים לאט" לטובת הקלות והמהירות של התארגנויות מיליציוניות, שבטווח הקצר מרגישות כמו ניצחון, אך בטווח הארוך מפוררות את הבסיס שהמדינה הזו יושבת עליו.
