דמיינו ארבעה אנשים יושבים במסעדה. המלצר ניגש לראשון ושואל אותו: “מה תרצה להזמין?” הלקוח עונה “אני רוצה את העוף”, והמלצר משיב: “תשמע, האמת היא שהעוף לא כל כך טוב היום. אני מציע לך לקחת את הדג – הוא גם טעים יותר וגם בריא יותר”. נבדוק אם הלקוח הראשון באמת מקשיב לעצתו של המלצר, אם שאר הלקוחות מושפעים מההמלצה, ואם כל השולחן מקבל את המלצת היין של אותו מלצר.
עכשיו נחשוב על תרחיש אחר. שוב ארבעה אנשים במסעדה, שוב הלקוח הראשון אומר שהוא רוצה עוף. אבל הפעם המלצר אומר לו: “תשמע, העוף לא כל כך טוב היום. אבל הסטייק – הסטייק מצוין. הוא אמנם פי שניים יותר יקר, אבל באמת שווה”. ושוב נבדוק: האם הלקוח מקשיב, האם האחרים מושפעים, והאם השולחן מקבל את המלצת היין.
מה ההבדל בין שני המלצרים? הראשון מראה לנו שהוא מוכן להקריב משהו - אולי חלק מהטיפ - בשביל שנקבל מנה טובה יותר. הוא שידר שהוא באמת רוצה בטובתנו. השני? איננו יודעים. אולי הוא באמת מאמין שהסטייק מצוין, ואולי יש לו אינטרס אחר. אנחנו פשוט לא יכולים לדעת.
כשבודקים את התוצאות, רואים שאנשים נוטים הרבה יותר להקשיב להמלצות של המלצר הראשון – זה שהבהיר במעשיו שהוא פועל לטובת הלקוח – מאשר לזה של המלצר השני
וכשבודקים את התוצאות, רואים שאנשים נוטים הרבה יותר להקשיב להמלצות של המלצר הראשון – זה שהבהיר במעשיו שהוא פועל לטובת הלקוח – מאשר לזה של המלצר השני, שאצלנו נשארת פתוחה השאלה למען מי הוא באמת פועל.
ולמה אני מספר את הסיפור הזה? כי הוא מזכיר לי את הדיון הציבורי המורכב שיש לנו היום על גיוס החרדים. לאחרונה דיברתי עם לא מעט חרדים ועם ארגונים חרדיים, ושמעתי טיעונים שונים: זה טוב לישראל כשהם לומדים תורה, הם מגנים עלינו, זה טוב לכלכלה אם הם לא יתגייסו, וכן הלאה. אבל כל טיעון כזה דומה להמלצות של המלצר השני: אלה טיעונים שמיטיבים קודם כל עם החרדים עצמם, ורק אחר כך – כך הם טוענים – גם עם כלל הציבור.
וזה בדיוק המקום שבו נוצר חוסר אמון. כי אם אני, כצופה מהצד, לא מצליח לראות ולו דוגמה אחת שבה הציבור החרדי נדרש לעשות משהו שקשה לו, משהו שמחייב אותו לוותר עליו לטובתנו, שותפיו לחברה – אז מדוע שאאמין לטיעונים שהכול בעצם נעשה גם בשבילי? הרי אמון אמיתי נבנה דווקא ברגעים שבהם אדם מראה שהוא מוכן להקריב משהו אישי למען האחר - כך זה עובד במסעדה, כך זה עובד בחברות בין אנשים, וכך זה עובד גם ביחסים בין קבוצות בחברה.
ובנקודה הזו אני רוצה להציע מחשבה: אולי אחת הבעיות המרכזיות בשיח על גיוס החרדים היא לא רק שאלת “מה נכון למדינה”, אלא שאלת “מי באמת מוכן לוותר למען האחר”. אם כל צד עסוק אך ורק בהסברים למה בעצם האינטרס שלו משרת גם את האחר – אנחנו נשארים תקועים. כי אין כאן אלטרואיזם אמיתי, אלא רק ניסוח מתוחכם של אינטרס עצמי. והדבר הזה לא מייצר אמון, אלא להיפך – מעמיק את החשדנות.
אז יש לי בקשה מהחברה החרדית: תראו לי נקודה אחת, מקום אחד, שבו הציפייה האלוהית מכם היא לא נוחה לכם. משהו שאינכם רוצים לעשות, משהו שמקשה עליכם – ובכל זאת הוא טוב עבורנו, החילונים. האם ייתכן שכל הדרישות האלוהיות תמיד מסתדרות באופן מושלם עם מה שטוב לחרדים, ותמיד פחות עם מה שטוב לאחרים? האם אין מצב שבו דווקא אנחנו, החילונים, מרוויחים מהקרבה שלכם?
בקיצור, אני מזמין את הציבור החרדי להראות לנו איפה יש כאן נתינה אמיתית, איפה יש ביטוי לכך שגם טובת האחרים – ולא רק טובת עצמם – היא חלק מהציפיות שהם מייחסים לאלוהים. כי כמו עם המלצר במסעדה, רק כשנראה שיש כאן דאגה אמיתית לאחר – נוכל באמת להאמין למה שהם אומרים.
