יש תיקים פליליים שנשארים אצל הפרקליטים בגלל המורכבות המשפטית שלהם. יש כאלה שנחרטים בגלל האכזריות. תיק הרצח של רנין רחאל נשאר אצל עו"ד ויאאם קבלאוי, שניהל אותו מטעם פרקליטות מחוז צפון, מסיבה אחרת.
היא התקשרה למשטרה ב-12 בינואר 2016, כמה שעות לפני שנרצחה, אמרה שהיא מאוימת וביקשה עזרה. בלילה, היא כבר הייתה מתה. רנין הייתה בת 19 בלבד כשאחיה חוסיין רחאל חטף אותה, הוביל אותה לחורשה מבודדת סמוך לחנתון, הכה אותה בפטיש שוב ושוב עד שניפץ את גולגולתה, שפך עליה חומר דליק והצית את גופתה.
"את תמיד חושבת האם היה ניתן להציל אותה, האם אפשר היה לעשות משהו אחר כדי להשאיר את הילדה הזו בחיים", אומר עו"ד קבלאוי. "הכתובת הרי הייתה לגמרי על הקיר".
חוסיין רחאל בבית המשפט
(צילום: עידו בקר)
"היו המון תמרורי אזהרה"
זו אינה רק פרשת רצח. זהו סיפור על צעירה שניסתה לחיות את חייה כפי שרצתה, ועל משפחה שהתנכרה לה ולא השלימה עם בחירותיה. על מערכת אכיפת חוק שנקראה לסייע לה שעות לפני מותה, ולא היו לה כלים. על אחות שהודתה ברצח שלא ביצעה כדי להציל את אחיה הרוצח, על אף שלא היה חסר הרבה כדי שיפגע גם בה. ועל פרקליטים שמצאו את עצמם מנהלים משפט שבו, כפי שיכתוב בהמשך בית המשפט העליון, "לא היה מי שידבר בשמה של המנוחה וישמיע את קולה".
רנין ורנא, שתי אחיות צעירות ממשפחת רחאל, עזבו את בית המשפחה בזרזיר חודשים לפני הרצח. הן עברו להתגורר מחוץ לכפר, בעיר נצרת עלית (היום נוף הגליל), ועבור חלק מבני המשפחה זו הייתה חציית קו. בית המשפט קבע כי עזיבתה של רנין ואורח החיים שבחרה לעצמה "לא היו לרוחו של הנאשם". אלא שהסיפור לא התחיל בליל הרצח. חודשים קודם לכן כבר הופיעו כל סימני האזהרה.
באוגוסט 2015, כחמישה חודשים לפני הרצח, שהתה רנין בנצרת עילית. אחיה חוסיין איתר אותה, ולפי הכרעת הדין הוא קרא לה, היא ברחה - והוא נסע בעקבותיה ואיים עליה. בשלב מסוים, חוסיין שלף אקדח או חפץ שנחזה לאקדח ודרך אותו. רנין המשיכה לברוח, והוא דרס אותה. היא נפצעה ברגלה. בעקבות האירוע הוצא נגדו צו הגנה, אבל הוא לא נלכד. הסכנה לא חלפה, ורנין פחדה ובצדק.
"היו המון תמרורי אזהרה", אומר היום קבלאוי. אבל מעבר לאירוע הבודד, הוא זוכר צעירה שחיה בין שני עולמות; מצד אחד רצתה להיות חופשייה ולנהל את חייה כפי שבחרה, ומצד שני התקשתה להתנתק לחלוטין מהמשפחה ומהחברה שבה גדלה. "היא הייתה כל הזמן במתח בין רצון לחיות את חייה כפי שהיא רצתה, לבין רצון לרצות את התרבות והחברה שממנה היא באה", הוא אומר.
עבורו, התיק הזה מעולם לא היה רק תיק רצח. מאחורי חומר הראיות, צילומי הזירה והעדויות הסתתר סיפור על צעירה שניסתה לפרוץ את הגבולות הלא-הגיוניים שהציבו לה אחרים. "כל חטאה היה שהיא רצתה לחיות חיים נורמליים כפי שהיא ראתה לנכון", הוא אומר.
ביום הרצח המשטרה דווקא הגיעה; זו אולי אחת העובדות המטלטלות ביותר בפרשה: בעקבות שיחת טלפון מרנין, שהבינה כי מקום המסתור שלה התגלה, הגיעו שוטרים לבית שבו היא שהתה. הם ביקשו ממנה להתלוות אליהם לתחנה, למסור עדות מפורטת ולהיות במקום בטוח יותר. הם אף הציעו לה לעבור למקלט לנשים בסיכון. היא סירבה. "היא אמרה שהיא לא מוכנה", מספר קבלאוי. "הציעו לה להיות במקלט לנשים בסיכון, וגם את זה היא שללה". במקום זאת ביקשה מהשוטרים לסייע לה לאסוף חפצים מדירה אחרת.
11 מכות פטיש
השוטרים עזבו. מבחינה חוקית לא הייתה להם אפשרות לכפות עליה להתפנות. היא הייתה בגירה בת 19, וזכאית לקבל את החלטותיה בעצמה. עבורה, היסגרות במקלט - בזמן שהאדם שמאיים עליה מסתובב חופשי - לא הייתה אופציה. "המשטרה עשתה כל מה שהיא יכולה כדי לתת לה את המענה הראוי", טוען קבלאוי, חרף הביקורת הרבה שהייתה על כך. "כשיש לך אדם בגיר שנמצא בסיכון והוא לא מסכים להתלוות אליך ולא מסכים לעבור למקום מוגן, המשטרה לא יכולה לחייב אותו".
4 צפייה בגלריה
רנא התעשתה, והצביעה אחרי מסכת שקרים: "מי שרצח אותה זה הוא". חוסיין רחאל בבית המשפט
(צילום: עידו בקר)
מה היה קורה אילו רנין הייתה מסכימה להיכנס לניידת ולהגיע למקלט? האם חייה היו ניצלים לבסוף, על אף שחוסיין רחאל לא נעצר? תשובות אין, רק הידיעה שבאותו ערב הוא כבר היה נחוש להשלים את מה שהחל חודשים קודם לכן.
תוכניתו הקטלנית של חוסיין תוכננה בקפידה וכללה הצטיידות מראש בכלי תקיפה, בהם פטיש, כבל וחומר בעירה שהוסתרו ברכבו. בתואנת שווא של דאגה ורצון להגן עליה, הוא פיתה את אחותו רנא להגיע למפגש בתחנת דלק, תוך שהוא משתמש בקרובי משפחה כסיירים כדי לוודא שהשטח נקי ממשטרה. אף על פי שחלק מהמעורבים חשדו שדבר מה רע עומד להתרחש ונטשו את המקום, חוסיין המשיך במשימתו יחד עם רנא ושני קרובים נוספים - דיב ודיאב מוראד. הם הצליחו לאתר את אחותם השנייה, רנין, כשהיא שוהה עם חברים באזור משהד, וחטפו אותה באלימות. למרות סירובה והתנגדותה, הם גררו אותה בכוח למושב האחורי של הרכב והושיבו מישהו לצידה כדי לוודא שלא תימלט.
לימים טענו היושבים האחרים ברכב כי לא ידעו כי חוסיין מתכוון לרצוח את אחותו, ולא הורשעו. הרכב, בכל מקרה, סטה במפתיע ליער מבודד סמוך לקיבוץ חנתון. רנין, שהבינה את הגורל המצפה לה, פרצה בבכי קורע לב והתחננה על חייה, אך ללא הועיל. חוסיין הוציא אותה מהרכב והכה בראשה באכזריות באמצעות הפטיש שוב ושוב עד שהשתתקה, לעיני בני משפחתו ההמומים. לאחר מכן, כדי לוודא את מותה, הוא שפך עליה חומר דליק והצית את גופה. הזעזוע גובר אף יותר לנוכח העדויות הרפואיות מאוחר יותר, מהן עלה כי ייתכן שרנין הייתה עדיין בחיים כאשר הועלתה באש.
התיאור שמופיע בגזר הדין קשה לקריאה גם היום. "כל אותה עת בכתה רנין, התחננה על חייה וביקשה מהנאשם כי יחוס עליה", כתבו, אבל הוא לא חס. חוות הדעת הפתולוגית קבעה כי ספגה לפחות 11 פגיעות פטיש בראשה, והשופטים לא חסכו מילים.
"הנאשם לא שעה לתחנוני המנוחה", כתבו השופטים, "והמשיך להכות בראשה באמצעות הפטיש עד שניפץ את גולגולתה". הם הוסיפו כי המעשים מבטאים "את האכזריות המיוחדת בה נקט הנאשם, כמו גם את הסבל שגרם למנוחה". מדובר, קבעו, ברצח שבוצע באכזריות מיוחדת ותוך התעללות.
דיב, דיאב ורנא לא הזעיקו את מד"א או המשטרה בשום שלב. לימים טענו כי פחדו שמא גורלם יהיה זהה לזה של רנין. למעשה, פרמדיק ראשון הגיע לזירה רק אחרי שלוש שעות, וקבע מיד את מותה של הצעירה, שלדבריו איבדה צלם אנוש. לא היה צורך אפילו בבדיקת דופק או נשימה.
ואז רנא הצביעה על אחיה
במהלך החקירה והמשפט הציגה רנא שרשרת של גרסאות סותרות וקיצוניות: בתחילה טענה כי רעולי פנים שהזדמנו למקום הם אלו שרצחו את אחותה, בהמשך הגיעה לתחנת המשטרה ו"הודתה" שהיא עצמה הייתה זו שהכתה את רנין בפטיש. היא נעצרה במקום, ואף ביצעה שחזור. אלא שקבלאוי ועמיתיו בפרקליטות לא קנו את הסיפור. "בתיק רצח אתה חייב לבחון את כל כיווני החקירה האפשריים", הוא אומר. "גם כשיש הודאה".
מדובבת הוכנסה לתא המעצר של רנא, ומה שנאמר שם שינה את כל התמונה: היא סיפרה שהיא לא רצחה את אחותה, ושרק רצתה להציל את אחיה, שלדבריה "נתן לרנין מכות בפטיש עד שהמוח שלה יצא". קבלאוי מספר כי "היא לקחה את זה על עצמה כי הוא הבן היחיד במשפחה, והמפרנס היחיד".
4 צפייה בגלריה
"פסק הדין יהיה גלעד לזכרה של בחורה צעירה אשר כל שביקשה היה את חירותה". רנין רחאל ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)
אבל גם אז הדרך להרשעה הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. לא היו מצלמות בזירת הרצח, לא היו עדים אובייקטיביים, ואף אחד ממי שהיה שם לא מיהר לספר את האמת. "כולם לא שיתפו פעולה", משחזר קבלאוי. "היינו צריכים באמצעות תרגילי חקירה וחקירה אינטנסיבית לעמת אותם עם הראיות".
דיב ודיאב הפגינו זגזוג מהותי בעדויותיהם; גם בני משפחה אחרים שנעצרו שיקרו וטייחו. על אף שבחקירות המשטרה מסרו חלקם גרסאות מפורטות (ולעיתים נראה שהיו שקריות ומתואמות), בבית המשפט הם נתקפו ב"שכחה" פתאומית, בחרו בזכות השתיקה, הגישו פתקים מתחמקים לשופט או טענו כי הדברים שמסרו קודם לכן נאמרו מתוך פחד ואפילו היו בגדר חלום בלבד.
בפרקליטות ובמשטרה חזו את ההתנהלות הזו מבעוד מועד, וידעו כי עליהם בכל מקרה להביא ראיות מוצקות. בין השאר נאספו מצלמות אבטחה, נותחו מסלולי נסיעה ונערכו עימותים בין החשודים. "עד שאת מגיעה לתמונה השלמה, חלקי הפאזל מפוזרים בהרבה מקומות", אומר קבלאוי. "היה צריך לדעת לאסוף אותם ולשים כל אחד במקום הנכון".
הרגע הדרמטי ביותר במשפט הגיע כאשר רנא עלתה להעיד. בתחילה ניסתה להגן על אחיה. אבל ככל שהחקירה הנגדית התקדמה היא נשברה. "היא התחילה לבכות", משחזר קבלאוי. מול השופטים, היא ניסתה להסביר את המורכבות שבתוכה חיה. "אתם חושבים שאני נמצאת במקום שנוח לי בו? אני הייתי יכולה להיות לצד אחותי מתחת לאדמה", אמרה. ואז הגיע המשפט שהדהד באולם: "מי שרצח אותה זה הוא". והיא הצביעה על אחיה.
"זה היה מאוד דרמטי", אומר קבלאוי. "ומאוד אנושי". לדבריו, זו הייתה עדות שהכריחה את כל מי שישב באולם להבין שהמציאות מורכבת הרבה יותר מהחלוקה הפשוטה בין טוב לרע, ששמה את רנא אוטומטית בצד של ה"רעים". והיא אכן לא נענשה על חלקה בפרשה, בצעד שהיה אז שנוי במחלוקת.
"רק ביקשה חירות"
קבלאוי מספר כי במהלך המשפט ניסו הסנגורים להגיע להסדר טיעון, אבל בפרקליטות סירבו. "לא היה אף אחד שידרוש צדק בשמה של רנין", הוא מסביר. "לא היה מי שיגיד שהילדה הזאת נרצחה על לא עוול בכפה", ולכן הרגישו בפרקליטות חובה מיוחדת לעשות זאת. הם היו משוכנעים בראיות ובפאזל שהצליחו להרכיב, ובכך שצריך לצאת מסר ברור מבית המשפט: "מי שרוצח אדם אחר, דינו מאסר עולם", קובע קבלאוי.
בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי הרצח בוצע בשל האופן שבו בחרה רנין לחיות את חייה. השופטים כתבו כי מדובר במעשה שנועד "להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות". הם קבעו שהרצח תוכנן מראש, על רקע מה שנתפס כפגיעה בכבוד המשפחה. עבור קבלאוי, הייתה כאן גם אמירה חברתית ברורה. "הגנה תרבותית היא לא הגנה", הוא אומר. "אם זה מקובל בחברה שלך אבל נוגד את חוקי המדינה - זו לא הגנה".
גם בית המשפט העליון, שאליו הגיע התיק בערעור, לא קיבל את טענות ההגנה. הערעור נדחה. אבל מה שנחרט בזיכרונו של קבלאוי הן דווקא השורות האחרונות של פסק הדין. "פעמים רבות כאשר אנו דנים בערעור על הרשעה בעבירת רצח, נציג משפחת הקורבן מבקש לספר בקול רועד ועיניים דומעות על האובדן הכבד", כתבו השופטים. "אולם בדיון זה לא היה מי שידבר בשמה של המנוחה וישמיע את קולה של רנין".
ואז הגיע המשפט שסיכם את סיפורה של רנין טוב יותר מכל מסמך משפטי אחר: "יש לקוות כי פסק הדין שניתן בפרשת רציחתה יהיה כגלעד לזכרה של בחורה צעירה אשר כל שביקשה היה את חירותה".
