תגדל, אל תתערבב בקהל
תשקיף מן הצד תתנדנד בערסל
אתה לא רצית להיות שם בכלל
אז מה, אותך אף אחד לא שאל
אתה נשארת גוזל שנפל.
אריאל וכפיר רצו להתנדנד בערסל, אבל הגוזלים נפלו. ואף אחד לא שאל. הסרטון של שירי ביבס נושאת את שני הג'ינג'ים הרכים שלה, מנסה מטפורית ופיזית לגונן עליהם מפני הגיהינום, ייחרת לנצח כסמל של 7 באוקטובר, סמל שאף אחד לא רוצה להתגאות בו, להיות שם בכלל. התמונה הזו מזקקת בתוכה את הכול. את ההפקרה, את חוסר האונים שמהדהד את שואת העם היהודי, מודל 1945-1939 - וגם את עוצמת השנאה בצד השני, את ההבנה שאין שום פרטנר בעזה במאה השנים הקרובות.
המבט המחריד של שירי ביבס בעיניים מתאר את כל אלה בלי לומר מילה. מה עבר לה בראש באותם רגעים? אולי מחשבה שעוד רגע תתעורר מסיוט לילי בלתי נשלט, כי כל זה לא יכול לקרות באמת. אין שום סיכוי, היא בוודאי חשבה, שאין מי ששמע ויציל. הרי אנחנו כבר לא תלויים בבעלות הברית. מתי באמת הבינה שאין אף אחד שיושיט יד לידיה המושטות לעזרה.
המבט הזה של שירי ביבס הוא כרטיס הביקור המזעזע של ממשלת ישראל, צה"ל וזרועות הביטחון, האחראים להפקרה, לזחיחות, לקונספציה. מגיעות למשפחת ביבס תשובות מדויקות מדוע, איך ולמה הובלו שירי ובניה לגיהינום. כחלק מההפקרה הנמשכת, עדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתענה לביבסים על כל השאלות. למזלנו, אנשים כמו אייל אשל, אביה של התצפיתנית שנרצחה רוני אשל ז"ל, הם אלה שנושאים על מיתרי קולם הרועדים מזעם גם את האצבעות הזעירות של כפיר ואריאל. למזלנו, אנשים כמו עינב צנגאוקר, שמחכה לבנה מתן החטוף בעזה, נלחמים בגופם, בכבודם - בכל מה שיש להם בעצם - גם על הזכות של משפחת ביבס לתשובות.
את הצד שלנו אנחנו עדיין יכולים לתקן. אם הצלחנו לנבוט מתוך השואה, נוכל לחיות גם עם הטראומה של 7 באוקטובר, לנסות להקל על עצמנו במהלך השנים, כי לא נירפא באמת לעולם
אבל את הצד שלנו אנחנו עדיין יכולים לתקן. אם הצלחנו לנבוט מתוך השואה, נוכל לחיות גם עם הטראומה של 7 באוקטובר, לנסות להקל על עצמנו במהלך השנים, כי לא נירפא באמת לעולם. את הצד של תתי־האדם ממול אי־אפשר לתקן, גם לא לנסות. אילו בני אדם יכולים לקחת בשבי אמא ושני תינוקות, להחזיק בהם, לרצוח, או נניח לגרום למותם? אין אפשרות לשכוח, גם לא לסלוח, אלא רק להבין שהצד השני נברא, גדל ומתפתח תחת אלומות עוצמתיות של שנאה המבקשות להכחיד את עם ישראל, רצוי בדרכים הכואבות ביותר שיש.
רז שכניקכפי שישראל ידעה לחסל חשבונות עם נאצים גם בארגנטינה ועם מתכנני טבח י"א הספורטאים במינכן 1972, עליה לפתוח את החשבון עד שתגיע לכל אחד ואחד מהמעורבים ב־7 באוקטובר. בסרטון החטיפה של הביבסים יש מספיק מועמדים, למשל.
רציתי לכתוב שהלב בוכה היום עם משפחת ביבס ועם אבא ירדן אבל הוא בעצם לא מפסיק לבכות מאז 7 באוקטובר. אריאל, כפיר, שירי וירדן הפכו למשפחה של מדינה שלמה, לפנים הדואבות, המסרבות להאמין, הזועקות, של המלחמה.
רחובות אחרי הגשם, החיים כתמול שלשום
הספק עוד מלווה אותי, אני חופשי ללכת הביתה
זכרתי שיר שמח
עכשיו אני שוכח.
אנחנו מחבקים אותך, ירדן. תמיד נחבק אותך,
ולא נשכח. ולא נעזוב לעולם.
