אקסטרה
"חשבתי שיש לי התקף לב, הסבירו לי שזה פוסט-טראומה. מאז אני במעקב פסיכיאטרי. התרופות עוזרות, הטיפול עוזר"
36:27
הריאיון עם עוז דוידיאן מתפרסם כחלק מהפרויקט המיוחד "איפה הם היום" של ynet ו"ידיעות אחרונות" עם כמה מגיבורי טבח 7 באוקטובר ששרדו את התופת. הפרויקט המלא יכלול מתחם ייעודי ב-ynet ב-7/10/26, סדרת פודקאסטים ומוסף מיוחד ב"ידיעות אחרונות".
בבוקר 7/10/23 התעורר עוז דוידיאן בביתו במושב מסלול למטח חריג. הוא ואשתו לקחו את הבנות ורצו לחפש מיגון. בהפוגה שבין המטחים, בזמן שהתארגנו עם מים וטיטולים, הגיעה הודעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. אחותו דקלה, שהייתה ליד אזור מסיבת הנובה, סיפרה כי כמה צעירים הגיעו מבוהלים אל בעלה, בעל חווה חקלאית באזור, וביקשו עזרה. "כמה דקות ואני יוצא", השיב לה דוידיאן.
הוא ביקש מאשתו ומהבנות להישאר בבית, לקח שישיית מים, זרק אותה לטנדר ויצא. במקום לנסוע בכבישים, בחר בשטח. בדיעבד, הוא אומר, ההחלטה הזו הצילה גם אותו.
הריאיון המלא עם עוז דוידיאן
לא בכל המיקומים היו אנשים חיים
בהתחלה, דוידיאן עדיין לא הבין לאן הגיע: ליד החווה של גיסו פגש צעירים מבוהלים שנמלטו מהמסיבה, ורק מהם הבין מה מתרחש. "אמרתי לגיסי ולאחיינים שלי: תעמיסו את כולם. אני מכיר את השטח, יש לי טנדר ארבע על ארבע, אני אכנס פנימה ואוציא את הילדים".
הוא נכנס דרך הוואדי. ואז שוב. ושוב. בכל נסיעה נחשף עוד קצת לגודל האסון: מחבלים, ירי בלתי-פוסק, פיצוצים וצעירים שנסים על חייהם. כשהיה מבחין בהם היה עוצר וקורא: "קוראים לי עוז, בואו, באתי להוציא אתכם". הם נדחסו אל הטנדר, והוא נסע איתם החוצה, לעיתים תחת אש.
מתוך הריאיון: הדמעות של עוז דוידיאן על אלו שלא הצליח להציל
דווקא בתוך הכאוס הזה התחיל דוידיאן לצלם. תמונות סלפי שלו עם הניצולים, ובהמשך גם התמונה המפורסמת עם יאיר גולן, הפכו לחלק מהתיעוד של אותו יום. לדבריו, היו לכך שתי מטרות. הראשונה הייתה מצמררת בפשטותה: הוא חשב שייתכן שזו תהיה התמונה האחרונה שלהם, ורצה שאם ייהרגו, יידעו מי היה ברכב. השנייה הייתה להזעיק עזרה. "שלחתי לכל מקום, לכל קבוצות הוואטסאפ שיש לי, שיידעו את גודל האירוע, שישלחו לי תגבורת, שישלחו עזרה", הוא מספר. התיעוד אכן הגיע לאנשים נוספים, שחלקם יצאו בעקבותיו דרומה.
את הטלפון שלו נתן גם לצעירים שחילץ. "אמרתי להם: כל אחד עשר שניות טלפון. 'אבא, אמא, אני בחיים. בדרך למושב מסלול או למושב פטיש'". שם, במושבים, קיבלו הצעירים אוכל, מים, בגדים וסיוע מהתושבים, שהתגייסו כולם למשימה ועזרו להם גם להתקשר למשפחתם.
בינתיים, החלו להגיע אל דוידיאן המיקומים הבאים: ניצולים העבירו את מספר הטלפון שלו לחברים שנותרו בשטח, ובהמשך כבר פנו אליו הורים, אחים וחברים. בזה אחר זה נפתחו אצלו מיקומים של אנשים שמסתתרים ומחכים שמישהו יגיע - והוא הגיע לכולם. לא בכולם נותר את מי להציל. "לא ויתרתי על אף מיקום", הוא אומר, ומספר כי בחלקם מצא אנשים חיים, ובאחרים גופות. היו גם מקומות שכבר היו ריקים, ככל הנראה משום שהמסתתרים נאלצו לברוח מהם. לפני כל כניסה הוא היה פותח את המיקומים, מסדר לעצמו בראש את המסלול ומתקדם מאחד לשני.
דוידיאן נכנס ויצא 15 פעמים מאזור הסכנה, וחילץ 120 בני אדם בחיים. אבל שלוש שנים אחר כך, המספר הזה לא מצליח למחוק את המחשבה על האחרים. "זה משהו שלא עוזב אותי", הוא מספר בדמעות, ומתקשה להסתיר את הרגש שמציף אותו. "יש מיקומים שהגעתי ולא היו בהם חיים. הרבה פעמים אני חושב, אולי אם הייתי נוסע מהצד הזה, הייתי מספיק יותר".
כשאומרים לו שעשה כל מה שאדם אחד עם טנדר אחד יכול היה לעשות, הוא מסכים - אלא שמה שהראש מבין, ללב שלו יותר קשה לעכל. "נכון, עשיתי כל מה שיכולתי, לא ויתרתי", הוא אומר ואז מגיע שוב ה"אולי". הספק הזה, שמכרסם בו, לא נותן לו מנוחה. גם את התואר "גיבור" הוא מתקשה לקחת לעצמו בלבד; מבחינתו, הסיפור של אותו יום מלא באנשים כאלה. הוא מזכיר שוב ושוב את מי שפגש בדרך: אזרחים, שוטרים ולוחמים. "אני חושב שאנחנו מדינה של גיבורים", הוא אומר. "פגשתי שם הרבה גיבורים שהגיעו לשטח. לא כולם שרדו, לא כולם בחיים".
פוסט-טראומה
אחרי 7 באוקטובר לא היה לו זמן לשוב לביתו ולעכל את שעבר. דוידיאן גויס בצו 8, בין היתר בשל מה שראה ובשל התיעוד שנקלט במצלמות הרכב שלו. במשך כמעט ארבעה חודשים סייע לכוחות הביטחון בעבודה באזור המסיבה, כולל באיתור גופות ובזיהוי ממצאים. לאחר מכן המשיך לשירות מילואים באוגדת עזה. דווקא אז, כשהמשימה הראשונה הסתיימה, משהו בתוכו נשבר. באחת הנסיעות באזור כפר עזה ורעים, בזמן שחילק אוכל לחיילים, הוא הרגיש לפתע לחץ בכל הגוף. הדופק עלה, וחום התפשט בגופו. דוידיאן, שכבר עבר את גיל 50 ומעשן, היה משוכנע שהוא עובר אירוע לבבי. הוא הודיע לאשתו שאינו מרגיש טוב, כתב למג"ד שלו שהוא נוסע הביתה ויצא לדרך.
עוז דוידיאן חושף את הפוסט טראומה
המפקדים סביבו הבינו לפניו מה קורה. כשהגיע הביתה, אשתו והבנות חיכו לו. גם המג"ד הגיע, ובהמשך הוא הופנה לקבלת טיפול. "ביום הזה הבנתי", הוא מספר. "הסבירו לי שזו פוסט-טראומה ומתחילים לטפל בי".
מאז הוא בטיפול פסיכולוגי ופסיכותרפי, נמצא במעקב פסיכיאטרי וגם מקבל טיפול תרופתי. אחרי כשנה וחצי לקח הפסקה של כמה חודשים, משום שהטיפול עצמו היה קשה מדי, ואז חזר. גם היום הוא ממשיך. "התרופות עוזרות, הטיפול עוזר, השיחות עוזרות", הוא אומר. "זה נורא קשה, השיחות האלה, אבל זה באמת מציל חיים. נורא קשה להתחיל טיפול או להגיד שאתה מטופל. אם לא הייתי קורס בשטח, לא הייתי חושב שאני צריך את זה".
ובתוך החיים שאחרי, יש גם רגעים אחרים. 120 הצעירים שחילץ לא נעלמו מחייו: יש להם קבוצת וואטסאפ משותפת, והוא מכנה אותם "הילדים שלי". תהילה, אחת הניצולות, ילדה בן כשנה וחצי לאחר הטבח וקראה לו עוז, על שמו. שני ארדיטי, שתמונתה בארגז הטנדר הפכה לאחת התמונות המזוהות עם החילוצים, התחתנה.
לאנשים שבאים בטענות, יש לו מסר נוקב. עוז דוידיאן ויאיר גולן ב-7/10/23, בתמונה שהפכה לקונספירציה
אבל לא אצל כולם הזמן הפך את ההישרדות לחזרה לחיים. "יש הרבה מהילדים שלי וגם ילדים אחרים שחזרו אולי בחיים מהמסיבה, אבל לא חזרו לחיים שלהם", הוא אומר. "אני חושב שכולם לא חזרו לעצמם והם לא יחזרו לעצמם. לכולם קשה. יש כאלה שממש סובלים יותר".
הוא משתדל ללוות אותם ולסייע מול הרשויות, ונמצא בקשר גם עם משפחות שכולות - ובהן משפחות שפנו אליו באותו יום וביקשו שיגיע אל ילדיהן, אך כשהגיע כבר לא נותר את מי להציל.
גם בבית שלו 7 באוקטובר לא נגמר. אשתו ובנותיו היו במושב בזמן שהוא נסע אל המסיבה. הן שמעו את הירי והפיצוצים, ידעו שהמחבלים נמצאים באזור וחיכו לדעת אם יחזור. לדבריו, גם הן נמצאות בטיפול מאז. "לא רק אני חוויתי את זה", הוא אומר. "אנחנו לא רק משפחה בפוסט טראומה. אנחנו מדינה בפוסט טראומה".
"לא יודע אם אחזור לעצמי"
שלוש שנים אחרי, דוידיאן אומר שהעוצמה שבה 7 באוקטובר נוכח בתודעה הציבורית אמנם יורדת, אבל האירוע עצמו לא יכול להישכח. הוא נמנע במשך שלוש שנים, לדבריו, מעיסוק פוליטי, וגם עכשיו מבקש להפריד בין הזיכרון לבין המאבקים של מערכת הבחירות. "אני חושב שהאירוע הזה גדול מדי שנשתמש בו לפוליטיקה", הוא אומר. "כואב לי שמשתמשים גם במשפחות שכולות וגם בגיבורים, ומנגחים אחד את השני לצרכים פוליטיים".
"כואב לי שמשתמשים במשפחות שכולות ובגיבורים". עוז דוידיאן באתר ההנצחה ברעים
(צילום: גדי קבלו)
הוא מוטרד במיוחד מתיאוריות קונספירציה שמופצות סביב אירועי אותו יום. בין היתר, הוא מתייחס לטענות סביב התמונה שלו עם יאיר גולן - שהופצה ברשתות כך שדוידיאן נחתך ממנה, ובמשקפיו של האלוף במיל' רואים את השתקפות הטנדר שלו. בקונספירציות ההזויות נטען, בין השאר, כי הטנדר - שאיתו הציל דוידיאן 120 איש - שייך למחבלים. לדברי דוידיאן, הוא עצמו צילם את התמונה במהלך החילוצים, כשפגש את גולן בשטח. מבחינתו, הגבורה של 7 באוקטובר אינה שייכת למחנה כזה או אחר. "כשהצלנו אנשים לא שאלנו מה הדעות הפוליטיות שלהם. הצלנו אותם כי הם הילדים שלנו".
ב-7 באוקטובר הנוכחי דוידיאן לא יהיה, כבדרך כלל, עם משפחתו ועם הניצולים שלו. הוא צפוי להיות באו"ם, שם הוזמן לדבר בפני מאות דיפלומטים ושגרירים ולספר ממקור ראשון על מה שראה וחווה. הוא אומר שלא רצה לנסוע, אבל השתכנע שיש משמעות לכך שהסיפור יישמע דווקא שם.
בעוד שלוש שנים, הוא מקווה להיות במקום אחר. לא בהכרח האדם שהיה לפני אותו בוקר - את האפשרות הזאת הוא כבר לא מציג כמובנת מאליה - אלא לפחות קרוב יותר לחיים שהיו לו. "אני לא יודע אם אצליח לחזור לעצמי, אבל מקווה מאוד שאחזור לחיים די דומים לשהיו לי", הוא אומר. "בסוף אני מושבניק. בן אדם שקם בבוקר, במושב, בבית, אישה, ילדים, כמו כל בן אדם רגיל".
והוא מבקש עוד דבר אחד: שבעוד שלוש שנים גם המדינה תיראה אחרת. "יותר מאוחדת, יותר מגובשת", הוא אומר. "פחות שסעים, פחות פילוג, פחות לשסע ולשסות אחד בשני. כי בסוף אנחנו אחים כולנו".
"אני אמנם רק בן אדם אחד", הוא אומר, "אבל כל מה שאני יכול לעשות, אני אעשה".
