ועדת חקירה ממלכתית אמורה להיות הכלי הציבורי הרציני והאחראי ביותר לחקר כשל לאומי. ייעודה הוא לברר אחריות, להפיק לקחים ולשקם אמון. אלא שבישראל של השנים האחרונות, גם הכלי הזה נשאב אל תוך הזירה הפוליטית - והופך, למרבה הצער, להון אלקטורלי שמעמיק את השסע במקום לאחות אותו.
דבריו האחרונים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ממחישים היטב את הבעיה. נתניהו הציג מתווה לוועדת חקירה "שוויונית": מחצית מחבריה ייקבעו על ידי הקואליציה ומחצית על ידי האופוזיציה. לטענתו, ועדה ממשלתית טהורה לא תזכה לאמון הציבור, אך גם ועדה שהרכבה ייקבע בלעדית בידי נשיא בית המשפט העליון - כפי שדורשת האופוזיציה - תסבול מחוסר אמון דומה. אלא שבמציאות הפוליטית הנוכחית, שבה ממילא אין ציפייה לשיתוף פעולה מצד האופוזיציה, גם הצעה זו נידונה להתמסמס. נתניהו אף טען כי "רוב הציבור תומך בוועדת חקירה שוויונית".
אלא שהשאלה האמיתית איננה מי "שולט" בהרכב הוועדה, אלא האם עצם השיח על שליטה אינו מחטיא את המטרה. ברגע שוועדת חקירה מוצגת כמאזן כוחות בין מחנות, היא חדלה להיות מוסד ממלכתי והופכת לכלי פוליטי. אמון ציבורי אינו תוצר של חלוקה מתמטית בין קואליציה לאופוזיציה, אלא של תחושת הגינות, עצמאות, ורצינות מוסדית.
מכאן גם הביקורת של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שקיבל - מטעמי פיוס - את מתווה נשיא המדינה יצחק הרצוג, ולפיו מינוי הוועדה ייעשה בשיתוף עם השופט נעם סולברג. לפיד הזהיר מפני ועדה שבה לממשלה השפעה על סדר היום, על זימון העדים ועל היקף הבדיקה, וטען כי מטרתה "לקבור את האמת". גם אם ניסוחו חד, הדיון שוב מתנהל בשפת החשדנות הפוליטית ולא בשפת האחריות הממלכתית.
ההיסטוריה המשפטית בישראל מלמדת עד כמה המתח הזה מסוכן. בעתירת גונן נגד ועדת אגרנט נקבע בזמנו כי מי שעלול להיפגע ממסקנות הוועדה אינו זכאי בהכרח לייצוג משפטי - פסיקה פוגענית, הסותרת עקרונות של הליך הוגן, ואשר תוקנה רק שנים לאחר מכן בחקיקה. זהו מקרה מובהק שבו בג"ץ נדרש "להוציא ערמונים מן האש" במקום שהמערכת הפוליטית תישא באחריות.
דווקא משום כך, האחריות כעת מונחת לפתחו של נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית. אם כבר גובשה נכונות לקבוע את ההרכב בשיתוף עם השופט סולברג - מדוע לא להרחיב את המעגל? התייעצות עם יו"ר האופוזיציה, יו"ר הקואליציה ונציגי משפחות השכול באמצעות יו"ר יד לבנים, לא תפגע בעצמאות הוועדה. להפך - היא תחזק את הלגיטימציה הציבורית שלה.
מנהיגות אינה נמדדת בהצהרות, אלא ביכולת להעדיף אמון לאומי על רווח פוליטי קצר טווח. ובינינו, גם בית המשפט העליון זקוק כיום ללגיטימציה ציבורית רחבה. כך גם הנשיא עמית.
פרופ’ אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט ציבורי, האקדמית תל אביב-יפו
