שתי רעידות אדמה חזקות טלטלו את ונצואלה בשבוע שעבר. כמה אלפים של הרוגים כבר נמצאו, אלפים רבים עדיין נעדרים, ומיליוני בני אדם נפגעו באופן ישיר או עקיף. על פי המכון הגיאולוגי האמריקאי, ולאור עוצמת הרעידה, תרחיש ההרוגים עלול להגיע לעשרות אלפים. מניסיון העבר ברעידות אדמה קשות בעולם, המספר הראשוני כמעט אף פעם אינו המספר הסופי: גופות מתגלות בהדרגה, נעדרים מוכרזים כמתים, והיקף האסון מתבהר רק לאחר ימים ולעיתים שבועות.
ונצואלה
(צילום: Handout via REUTERS)
אבל האסון בוונצואלה אינו מסתכם במספר המתים. זמן הזהב לחילוץ חיים - אותן 72 שעות ראשונות וקריטיות - כבר חלף. כעת מתחיל השלב הארוך, הקשה והפחות מצולם של האסון: עשרות אלפים ללא קורת גג, חשמל שאינו פועל, בתי חולים שקרסו או מתקשים לתפקד, צורך דחוף במזון, מים, תרופות וסיוע בסיסי למיליוני בני אדם. הנזק הכלכלי צפוי לנוע בין 10 ל־100 מיליארד דולר; בקצה העליון, מדובר בסכום הדומה כמעט לתל״ג השנתי של ונצואלה. יחלפו שנים עד שהמדינה תחזור אפילו למצבה שלפני הרעידה.
וזו בדיוק הנקודה שבה ונצואלה מפסיקה להיות רק טרגדיה רחוקה והופכת לאזהרה לישראל. לא מפני שישראל היא ונצואלה, אלא מפני שרעידת אדמה חזקה פוגעת בדיוק במקום שבו מדינה פגיעה ביותר: במבנים, בתשתיות, בבתי החולים, במערכי החירום וביכולת הציבור לדעת מה לעשות ברגע האמת.
בוונצואלה פגעה הרעידה בצפון המדינה, שהוא האזור המיושב ביותר. כ-85% מאוכלוסיית המדינה, כ-29 מיליון בני אדם, מתגוררים באזור זה, והצפיפות בו היא בערך 200 תושבים לקמ״ר. בישראל, אם מתמקדים באזורי המגורים העיקריים, ללא רוב שטחי הנגב, הצפיפות היא כ-1,100 תושבים לקמ״ר. כלומר, במרחב שבו רובנו חיים, עובדים, ולומדים - החשיפה האנושית לרעידה חזקה גבוהה בהרבה.
וגם החישוב הזה הוא הערכת חסר. חישוב כזה אינו כולל את הפלסטינים ביהודה ושומרון ובעזה, אך רעידת אדמה אינה נעצרת בגבול, בגדר או בקו מנהלי. אם תתרחש רעידה משמעותית באזורנו, ישראל תידרש להתמודד גם עם פגיעה קשה באוכלוסייה הפלסטינית — רפואית, הומניטרית וביטחונית. לכן, אי אפשר לבנות תכנית היערכות ישראלית שמתעלמת מהמרחב הפלסטיני שמסביב.
ואצלנו?
נכון, רעידה בעוצמה 7.5 היא תרחיש בסבירות נמוכה יחסית בישראל. ייתכן שהרעידה הבאה כאן תהיה בעוצמה נמוכה קצת יותר, למשל 7.2, והיא תשחרר פחות אנרגיה. נכון גם שחלק מהמבנים בישראל נבנו טוב יותר, בוודאי אלה שנבנו בעשורים האחרונים ועל פי תקני הבנייה. אבל אסור לתת לעובדות האלה להרדים אותנו. רעידה של 7.2 היא עדיין רעידה חזקה מאוד. במדינה צפופה, עם מבנים ישנים ותשתיות חיוניות שאינן מחוזקות דיין, גם רעידה כזו תהיה אסון לאומי.
כ-80 אלף מבני מגורים בישראל, שבהם חיים מאות אלפי בני אדם, נבנו לפני שהוטמע תקן הבנייה הרלוונטי לרעידות אדמה. בחלק גדול מהם רמת החיזוק אינה מספקת. חלק מהמבנים הללו נמצאים סמוך לאזורי הסיכון שלאורך בקע ים המלח — בטבריה, בבית שאן, בקריית שמונה וביישובים נוספים — אבל מבנים ישנים רבים נמצאים גם במרכז הארץ. רעידת אדמה אינה בעיה של “הפריפריה” בלבד; היא בעיה ישראלית.
המצב מדאיג לא פחות במבני הציבור ובתשתיות החירום. דוח מבקר המדינה מ-2018 מצא כי כ-1,600 בתי ספר אינם ערוכים לרעידות אדמה. מאז חוזקו רק מעטים. 400 בתי ספר הוגדרו ככאלה שאינם ניתנים אפילו לחיזוק, ובכל זאת ילדינו ונכדינו ממשיכים ללמוד בהם מדי יום. גם בתי החולים אינם ערוכים כראוי. דו"ח מבקר המדינה מ–2024 מציין כי 60% מהם אינם עמידים לרעידות אדמה או שלא ידועה רמת עמידותם. מעט מאוד שופצו וגם אין תקציב ייעודי לחיזוק. גם לתחנות משטרה, כיבוי אש ומד"א אין תוכנית חיזוק מתוקצבת ונעשה מעט מאוד, אם בכלל. כאשר מוסדות החירום עצמם אינן עמידים — לא רק מבנים יקרסו, אלא גם היכולת להציל ולשקם.
רעידת אדמה בישראל בוא תבוא. זו לא שאלה של אם, אלא של מתי. אני חוזר על המשפט הזה כבר 25 שנה, ועדיין אנחנו לא עושים די
רעידת אדמה בישראל בוא תבוא. זו לא שאלה של אם, אלא של מתי. אני חוזר על המשפט הזה כבר 25 שנה, ועדיין אנחנו לא עושים די. אם צריך לזקק את ההיערכות לשני נושאים, הרי שהם חיזוק מבנים וחינוך הציבור. חיזוק יעלה כסף רב, אבל אפשר להתחיל. מיליארד שקל בשנה — כ-0.16% מתקציב המדינה — יכול ליצור תוכנית רב־שנתית אמיתית. להתחיל בבתי ספר ובבתי חולים, להמשיך במוסדות ציבור ובמערכי חירום, ואז במבני מגורים לפי רמת סיכון וסוג המבנה. בואו נתחיל עם מיליארד אחד, אבל אפילו את זה אנחנו לא עושים.
אריאל היימןההיערכות אינה רק בטון וברזל. חינוך הציבור חשוב לא פחות. כל תלמיד, מורה ומנהל מוסד צריך לדעת מה עושים בזמן רעידה, כל משפחה צריכה לתרגל התארגנות בזמן ואחרי רעידה, והרשות המקומית צריכה לדעת מה מצופה ממנה בימים הראשונים. היא מתחילה בשגרה: בהנחיות פשוטות לדיירים, במפות סיכון עירוניות ובתיאום ברור בין הממשלה, הרשויות המקומיות ופיקוד העורף. היא גם אחריות קהילתית, מלאי חירום, מידע אמין ויכולת לקבל החלטות כאשר הטלפונים קורסים והכבישים חסומים.
הקשב הציבורי לנושא רעידות האדמה נמוך מאוד, בוודאי בימים אלה. המלחמה, המילואים, איראן, לבנון, והמשברים הפוליטיים שואבים את תשומת הלב הלאומית. זה מובן - אבל מסוכן.
אפילו מלחמות לא דוחות רעידות אדמה.
ישראל לא צריכה לחכות לאסון כדי לגלות שאינה מוכנה. את רעידת האדמה לא נוכל למנוע. את מספר ההרוגים, את ממדי הקריסה ואת עומק הטראומה הלאומית — את כל אלה אפשר לצמצם אם נתחיל עכשיו.
ד"ר אריאל היימן, תא"ל במיל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
