הייאוש מהתנהלות הממשלה הולך וגובר, ונדמה שאין שבוע שבו לא נשבר שיא חדש. ההשתעבדות לכל גחמה של העסקנות החרדית – בשם ערכים שלכאורה חשובים ועל־זמניים יותר מסוגיית הגיוס – יכולה להוציא מהדעת כל אדם סביר. קהות החושים של ההנהגה החרדית ותומכיה עוברת כל גבול, ועל מצבים מעין אלו אמר בזמנו מוטי קירשנבאום המנוח: "כאשר אתה חושב שהגעת לתחתית הבור, אתה שומע נקישות מלמטה".
כאשר הממשלה שמה לה למטרה לחוקק חוקים הנמצאים בליבת המחלוקת ומעמיקים בכוונה תחילה את השסע, היא מוכיחה בעליל כי הממלכתיות ממנה והלאה. מטרתה אינה לשרת את כלל הציבור, אלא לשרת חצי עם מדומיין תוך התעלמות מרוב החברה הישראלית המשתוקקת לאחדות. התאווה הבלתי מובנת הזו להכריע, להכניע ולנצח את הצד השני בכל מחיר, מייצרת ייאוש עמוק לא רק בשמאל ובמרכז, אלא גם בקרב חלקים נרחבים במחנה הימני.
תלמידי ישיבות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
תמוהה בלשון המעטה היא ההתנהלות של חברי הקואליציה. רבים מהם בקיאים במקורות, אך נדמה כי לא עומדים לנגד עיניהם דברי חז"ל כי "השנאה מקלקלת את השורה". גם אם בחוקים פוליטיים מסוימים ניתן להבין לשיטתם מה אצה להם הדרך, הרי שחוקים המעודדים השתמטות וממסדים אותה בזמן מלחמה מעוררים בושה עמוקה. אין מונח אחר שיכול להסביר את הציניות הבוטה בהשוואת לומדי התורה ללוחמים בחזית; הדעת פשוט אינה סובלת זאת.
הדבר קשה לעיכול במיוחד מול שרים – שחלקם אנשים ישרי דרך ברמה האישית – הגוזרים על עצמם אלם מוחלט ועומדים מן הצד. במקורות קיים ביטוי מובהק לתופעות מעין אלה: "הסתר פנים", או בלשון ימינו – ליקוי מאורות. אחרת, הדעת אינה תופסת כיצד מפלגת "הציונות הדתית", שאחוז ניכר ממשרתי המילואים מגיעים משורותיה, נותנת יד לחרפה הזו. מפלגה ששמה כערך עליון את ארץ ישראל תוך התעלמות מוחלטת מעם ישראל וקריסתו של הציבור המשרת, אינה יכולה לחסות עוד תחת השם הזה. גישתה אינה ציונית, ובוודאי שאינה דתית. היא המירה את דתה האידיאולוגית.
כתוצאה מכך הציבור הישראלי התרגל לחפש את המטבע מתחת לפנס. הוויכוח הלוהט והמוצדק מול החרדים גורם לנו לזנוח את משרתי המילואים הקיימים. הזרקור מופנה באופן בלעדי למחסור בכוח אדם הנובע מהשתמטות החרדית, ובחסות הרעש הזה, החברה הישראלית פוטרת את עצמה להסתכל נכוחה פנימה, לתוך עצמה. היא מסרבת לבחון האם המערכת עושה הכל כדי למקסם את שורת המשרתים מתוך המאגר הקיים.
רוממות המילואים בגרוננו, אך בפועל אנו מעלימים עין. אם נביט סביבנו – על שכנינו, על הקולגות במקומות העבודה שלנו – נגלה את האמת המרה: רק אחוזים בודדים מכלל האוכלוסייה נושאים בנטל המילואים האמיתי
צריך לומר ביושר: רוממות המילואים בגרוננו, אך בפועל אנו מעלימים עין. אם נביט סביבנו – על שכנינו, על הקולגות במקומות העבודה שלנו – נגלה את האמת המרה שמערכת הביטחון מנסה להסתיר: רק אחוזים בודדים מכלל האוכלוסייה נושאים בנטל המילואים האמיתי.
מתחת לרדאר הציבורי מתרחשת מחדל שקט: עשרות אלפי חיילים המוגדרים כקרביים שירתו פחות משבעה ימים בכל התקופה האחרונה. אלפים אחרים, שלא שירתו כלוחמים, משוחררים כליל ממערך המילואים – בשעה שהכשרה קצרה בת שבועיים בלבד יכולה להסמיך אותם לשרת ביחידות עורפיות ותומכות לחימה, ובכך להקל באופן דרמטי על הלוחמים. מנגד, אלפי מתנדבים הרוצים לחזור ולשרת, נתקלים בבירוקרטיה אטומה ובלתי נסבלת ונפלטים החוצה.
אין מדובר בנתונים חדשים, אך מהו מקור האדישות הציבורית והתקשורתית לנתונים הללו? היכן המדיה החוקרת? כיצד ייתכן שלא נעשה עד היום תחקיר עומק מקיף בתחום הזה? אולי זו ההוכחה הכואבת ביותר לכך שאכן רק מיעוט קטן ושקוף נושא בעול, בעוד הרוב מעדיף להמשיך להסתכל על הפנס החרדי ולא על החצר האחורית שלו.
בינתיים, התסכול של ההורים, הילדים ונשות המילואים הולך וגואה. אם לא נתעורר ונשנה את המערכת מבפנים, את המחיר הכבד נשלם בסופו של דבר כולנו – גם אלו שמכירים את המילואים רק דרך המסכים.
