במקום להכתיב את המציאות האסטרטגית ולייצר הרתעה שתמנע את האיום הבא, נראה שמדינת ישראל נגררת שוב לניהול סכסוך טקטי ונקודתי שגורם לנו לאבד את היכולת להכריע את המערכה.
כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, חיזבאללה שולח רחפני נפץ על מנת להרוג את חיילי צה"ל - וכל זאת תוך כדי "הפסקת אש". רק השבוע נהרג לוחם המילואים אלכסנדר גלובניוב ז"ל והיום נפצע אנוש אדם נוסף. נתניהו כינס על הנושא דיון חרום, כך גם הרמטכ"ל.
הרחפן, הוא איום טקטי. איום טקטי שפוגע בחיילינו, ולכן צריך בהחלט למצוא לזה פתרון הגנתי. אך הוא אינו מצדיק את הכניסה למגננה פסיכולוגית של אומה שלמה. אינני טוענת שלא צריך למצוא פתרונות מיגון - הגנה היא נדבך הכרחי. אך הדחיפות והפניקה שמתלוות לכל פיתוח טכנולוגי של האויב מעידות על אובדן עשתונות, ובעיקר מטשטשות ומתעלמות מהבעיה המשמעותית יותר.
ישראל מכירה כבר מספר שנים את סכנת הרחפנים, ממלחמת רוסיה-אוקראינה. עוד לפני זה, כשאני הייתי חברת קבינט תחת נתניהו בשנת 2018 ערכנו דיון על הנושא. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שארגוני הטרור סביבנו יחלו את השימוש בהם: כולם ידעו את זה, כולם דיברו על זה ושוב, וכמו בפעמים קודמות לא נעשה דבר. ישבו וחיכו, אולי כי היו עסוקים בדברים אחרים. ישבו וחיכו - עד שהם התחילו להתפוצץ על ראשם של חיילינו.
המירוץ המבוהל למציאת פתרון לאיום הרחפנים - איום שבהחלט דורש מענים כי הוא עולה בחיי אדם, אך הוא במהותו איום טקטי - לא יעזור ולא יפתור את הבעיה העמוקה יותר, שדורשת תכנון אסטרטגי ארוך טווח.
אנחנו במרדף הגנתי בלתי נגמר שבו אנחנו תמיד נהיה צעד אחד מאחור, משקיעים משאבי עתק במיגון פסיבי במקום לשנות את כללי המשחק מיסודם
הבעיה העמוקה היא המדיניות: הרי אחרי רחפן הסיבים יגיע איום אחר, ואחריו עוד אחד. אם נמשיך להתמקד רק בפתרון ההגנתי הבא, נמצא את עצמנו בסופו של תהליך חיים כולנו בתוך בונקר אטומי. כשהחלו הקסאמים מעזה פיתחנו את כיפת ברזל, חשבנו שמצאנו פתרון והשקט יחזור ואז הגיע 7 באוקטובר. אנחנו במרדף הגנתי בלתי נגמר שבו אנחנו תמיד נהיה צעד אחד מאחור, משקיעים משאבי עתק במיגון פסיבי במקום לשנות את כללי המשחק מיסודם.
הפתרון האמיתי חייב להיות קודם כל פתרון הרתעתי. התגובה לכל ניסיון פגיעה, קטן כגדול, צריכה להיות פשוטה וחד משמעית: על כל רחפן שמשוגר לעברנו, המחיר חייב להיות הורדת בניין בדאחיה. בבת אחת, ללא היסוס וללא דחיות. רק גביית מחיר אסטרטגי כבד על כל פעולה טקטית תבהיר לצד השני שהמשוואה השתנתה והתקיפה פשוט אינה משתלמת.
בהקשר זה חשוב לומר שהעובדה שמחבלי חיזבאללה הורגים את חיילינו, ועוד ב"הפסקת אש", והדרג המדיני כובל את ידי צה"ל אינה מתקבלת על הדעת. האחריות לכך מוטלת במלואה על כתפיו של ראש הממשלה שאיפשר ומאפשר את המציאות הזאת.
איילת שקדצלם: ראובן קפוצינסקיבהמשך ישיר לכך, הקיבעון הזה במגננה הוא תוצאה ישירה של הנהגה שלא למדה דבר. זה מה שקורה כאשר לאחר 7 באוקטובר הצבא מתחקר את עצמו, בעוד הממשלה עסוקה בבריחה מאחריות וסיכול כל אפשרות לחקירה חיצונית. כך, במקום להוביל קו התקפי שיוזם וקובע את המציאות, אנחנו נתקעים בתוך אותה "קונספציה" נפסדת, שפעם אחר פעם הוכיחה את עצמה ככזו. הגיע הזמן להפסיק את המירוץ ההגנתי המתיש הזה ולהחזיר את המלחמה לשטח האויב.
