אני זוכר היטב את הראיונות והמפגשים, עוד בשנות ה-80 של המאה העשרים, עם מדינאים, דיפלומטים והוגי דיעות אירופים. והם היו אומרים בחיוך מתנשא – אין חיוך מתנשא כמו החיוך האירופי, שהתאמנו עליו 500 שנים – אתם, הילידים (המילה ילידים לא נאמרה, כמובן, אבל הורגשה היטב...) עוד תלמדו. גבולות? חסרי משמעות. לאומיות? התגברנו עליה. נכון, לקח לאירופה שתי מלחמות עולם להפנים את הלקח, אבל ראו אותנו כעת. ראו את האיחוד האירופי. התשובה שלי לכך – עוד לפני מלחמות יוגוסלביה, האביב הערבי וכל השאר - הייתה: ביום שאראה אוהד כדורגל אנגלי מעודד את גרמניה במונדיאל כי הן באותו איחוד אירופי, אהיה מוכן לקבל את הטיעון. עד אז, אמתין.
לקחי יום שישי הטוב
כמובן, הם לא לגמרי טעו. אירופה עברה תהליך מדהים של פיוס. חלק ממנו ציני לחלוטין – גם המדינות שלכאורה ניצחו, צרפת למשל, לא רצו להזכיר את ההיסטוריה הקרובה. המיתוס שכולם לחמו ברזיסטנס היה נוח. גרמניה התנצלה על פשעי הנאצים – העמידה פנים כאילו הנאצים היו איזה מיועט שהשתלט על המדינה, ואומרת עד היום שגרמניה שוחררה בתום המלחמה, כמו נניח פולין, צרפת או נורבגיה - ובואו נחזור לעסקים כרגיל.
ראו את צפון אירלנד. ראו סכסוך עקוב מדם ורגש שנמשך מאות שנים, עם זכרונות מרים על מעשי טבח, מרטירים, מאבקי דת, פיגועי טרור, סכסוך שנאמר עליו שלא ייפתר לעולם. והנה, היה הסכם יום השישי הטוב, עוד פיגוע מזעזע אחד בעיר אומה – ומאז שקט
אבל היתה הטפה אירופית נוספת – ראו את צפון אירלנד. ראו סכסוך עקוב מדם ורגש שנמשך מאות שנים, עם זכרונות מרים על מעשי טבח, מרטירים, מאבקי דת, פיגועי טרור, סכסוך שנאמר עליו שלא ייפתר לעולם. והנה, היה הסכם יום השישי הטוב, עוד פיגוע מזעזע אחד בעיר אומה – ומאז שקט. כמעט לחלוטין. לא שהכל נפתר, ברור – אבל יש שיתוף פעולה, ובעיקר לא נשפך דם. מרטין מגיניס הקתולי, איש ה-I.R.A. אדם שכמאמר הפתגם יש דם רב על ידיו, עבד עם הפרוטסטנטים הקנאים בהצלחה. אז אם יש פיוס בצפון אירלנד - למה לא בין ישראל לפלסטינים?
האם זה אפשרי? מה אומרות הדוגמאות מהעולם? כרגיל, הן אומרות דבר והיפוכו, תלוי אילו דוגמאות לוקחים ומאיזו תקופה.
איך מחלימים מרצח עם
הדוגמאות המפורסמות ביותר, האופטימיות ביותר, מגיעות מאפריקה. ברואנדה היה רצח עם בלתי נתפס, לכאורה. כמיליון בני טוטסי ובני הוטו מתונים נרצחו בידי בני הוטו. תוך שלושה שבועות, ביריות ובמצ'טות. לדעתי זה האירוע היחיד שאכן ניתן להשוות אותו באופן מלא לשואה, כי הסיסמה היתה לרצוח כל בן טוטסי – מזקן ועד טף. הרצח הופסק, כדאי להזכיר, לא בגלל התערבות העולם המזועזע – אלא בידי ארגון המחתרת של הטוטסי, שכבשו את המדינה והפסיקו את הרצח. בני הוטו נמלטו למזרח קונגו (יש כמובן עוד הרבה מה לאמר על רצח העם, שהחל את מלחמת העולם הראשונה של אפריקה כפי שהיא מכונה, על תפקיד בלגיה – המעצמה הקולוניאלית ששלטה באזור, על מעשי טבח קודמים, אבל זה חורג מתחום הטור הזה).
ואז? ואז הם חוזרים. ומועמדים לדין במסגרת גצ'אצ'ה – מערכת המשפט הקהילתית העתיקה – שבה יושבים יחד השופטים, שהם אנשי הקהילה, המאשימים, הנאשמים ותושבי המקום, ומלבנים את אשר אירע. ומגיעים לפיוס על מרבית הפשעים שבוצעו – לא כולל רצח. האם הצדק נעשה עד תום? הדין נקב את ההר? לא. אבל לא נעשה טבע נקמה המוני, המדינה לא קרסה לחלוטין ולא התפוררה לשרשרת של אלימות. לא מובן מאליו.
האם היה זעם על כך? ודאי. רבים אמרו שהטענה "רק מילאתי פקודות" לא התקבלה במשפטי נירנברג, אז מדוע היא מתקבלת כשהיא באה מפיהם של אנשי משטר האפרטהייד? אבל – פעולת הועדה היתה קריטית בהעברת המשטר המסודרת אז
בדרום אפריקה, אחרי תום משטר האפרטהייד (מעניין ששני האירועים – הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום אפריקה ורצח העם ברואנדה היו באותו חודש – אפריל 1994) מוקמת ועדת האמת והפיוס בראשות חתן פרס נובל הארכיבישוף דזמונד טוטו. מי שבא והתוודה על מה שעשה בתקופת האפרטהייד – לא פשעים רגילים, כמובן אלא פוליטיים: איש השלטון הלבן שעינה נניח חשודים בטרור, או איש הקונגרס שביצע מעשי טרור - נחקר, הגישו בקשה לחנינה, וחלק גדול מאוד קיבלו. האם היה זעם על כך? ודאי. רבים אמרו שהטענה "רק מילאתי פקודות" לא התקבלה במשפטי נירנברג, אז מדוע היא מתקבלת כשהיא באה מפיהם של אנשי משטר האפרטהייד? אבל – פעולת הועדה היתה קריטית בהעברת המשטר המסודרת אז.
אם אתם ציניקנים תזכירו לי, או לעצמכם, שברואנדה ובבלקן, היסטורית, כל תקופת שלום היא הפסקת אש בין מלחמות אזרחים
הזכרתי את מלחמות יוגוסלביה. לפני 30 שנה בלבד. מעשי טבח המוניים, מאות אלפי הרוגים ונרצחים, מיליוני פליטים ועקורים. לא, אין אהבה בין הסרבים לקרואטים, נניח. יותר מדי היסטוריה בין אנשיהם, מאז קרב קוסובו דרך מחנה יסנובאץ', האוסטשה והפרטיזנים ועד התפוררות יוגוסלביה. אבל – דם לא נשפך. היחסים מתוחים, אבל קיימים. ואין ירי בגבול, אין רציחות בין הקהילות. אם אתם ציניקנים תזכירו לי, או לעצמכם, שברואנדה ובבלקן, היסטורית, כל תקופת שלום היא הפסקת אש בין מלחמות אזרחים.
זה לא אותו דבר
וסביבנו? גלי ההדף של פלישת ארצות הברית לעיראק, הפלת משטר סדאם חוסיין והקמת דאע"ש, אל קעידה, האביב הערבי, ומלחמות האזרחים בלוב, תימן וסוריה - כל אלה עדיין בעיצומם. בחלק מהמקומות המצב השתפר במעט, לפחות כרגע – עיראק, נניח - וכמובן נראה לאן יוביל אחמד א שרע את סוריה. הצהרותיו נותנות מקום מסויים לתקווה, נראה.
ואחרי כל זאת, האם יש סיכוי לפיוס, ברמה זו או אחרת, בין ישראל לפלסטינים? לא ברמה של גרמניה וצרפת, לא צפון אירלנד, אבל משהו? כמו שאומרים לעתים קרובות בוויכוחי הרשתות החברתיות, בעיקר בהשוואות, בין אם כנות ובין אם ווטאבאוטיזם – זלא"ד. זה לא אותו דבר.
כאן לא מדובר במלחמת אזרחים. מדובר בשתי תנועות לאומיות, שני עמים, שתי דתות, שתי שפות שונות
וזה אכן לא. כאן לא מדובר במלחמת אזרחים. מדובר בשתי תנועות לאומיות, שני עמים, שתי דתות, שתי שפות שונות. בצפון אירלנד, למשל, נכון – יש מאבק בין פרוטסטנטים לקתולים שכל אחד מהקיצונים רואה באחר כופר, אבל במסגרת דתית דומה. הם מדברים אותה שפה. גרים באותן שכונות, חיים באותה תרבות.
מחסום השפה לבדו הוא קריטי. שלא לדבר על ההיסטוריה, הקרובה והרחוקה. על האידיאולוגיה הדתית הרצחנית של הג'יהאד האיסלמי לסוגיו, נגד כופרים בכלל ויהודים בפרט. ואלה רק חלק קטן מהגורמים.
וכמובן הטראומות מן העבר, שלא מת לעולם – השואה, פרעות בארץ ישראל, טבח 7 באוקטובר, ומצד שני הנכבה ותוצאותיה. התחושה בקרב הפלסטינים שארצם נגזלה, התחושה בישראל שהיד שהושטה לשלום נתקלה תמיד במלחמה, בטרור, באינתיפאדות. פיוס, חיבוק, מגורים משותפים בין פלסטינים – לא תושבי ישראל ערבים אלא תושבי עזה - למשל? לא רואה את זה.
אפשר לחלום על שלום חמוש
מה כן יכול לקרות? לא ודאי, כמובן, אבל אפשרי? אכיפת הסכם הפסקת אש, אולי שלום, מבחוץ.
זה לא יהיה שלום של "וגר זאב עם כבש". זה יהיה שלום חמוש. ודאי מצד ישראל. והוא יהיה עטוף בחשדנות מוצדקת. ויהיו לו מתנגדים רבים, בשני הצדדים.
ויהיו בעיות אין ספור. כולל זו שצדק מוחלט לא ייעשה. יהיו רוצחים שימותו בשלווה במיטותיהם במסגרת הסדרים שונים. זה מכעיס, זה מטריף – וכך היה תמיד במקרים דומים.
כרגע זה נראה הזיה. לחשוב כעת על פיוס ישראלי-פלסטיני. אבל – מי ראה את נפילת חומת ברלין? את נפילת משטר האפרטהייד? את אירועי האביב הערבי?
כרגע זה נראה הזיה. לחשוב כעת על פיוס ישראלי-פלסטיני. מסכים איתכם לחלוטין. גם לי זה נראה תלוש.
אבל – מי ראה את נפילת חומת ברלין? את נפילת משטר האפרטהייד? את אירועי האביב הערבי? את טבח 7 באוקטובר? יודעים מה – מי ראה לפני חודש וחצי בלבד שתוך 12 ימים משטר אסד יתפוגג, בלי אף יריה למעשה? שום דבר בהיסטוריה אינו ודאי עד שהוא לא קורה בפועל. ואולי אולי, לא היום, לא השנה, אבל מתי שהוא, בלחץ חיצוני ואולי אף מתוך רצון פנימי - יתחיל תהליך, מהוסס, בעייתי, כזה שיביא לא לפיוס - מילה גדולה מדי. נסתפק בהפסקת אש לטובת שני העמים.
