הזעם שבו התקבל ההסכם בדבר חידוש מסעות התלמידים לפולין כרוך ברצון העיקש של הממשלה בוורשה לחייב את בתי הספר הישראליים להכניס תכנים נוספים הנוגעים לסבלם של הפולנים הנוצרים תחת הכיבוש הנאצי. רצון זה נתקל בזעם עיקש לא פחות מהצד הישראלי, הדורש למסגר את המסעות בבין מחנות ההשמדה לתולדות היהודים ותו לא. אז הנה עצה לפתרון הקונפליקט: במקום פולין, יוחלף יעד המסעות לגרמניה.
על אדמת גרמניה יש לא מעט אתרי זוועות ומחנות. ברגן בלזן, דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן הם רק המפורסמים שבהם. אמנם, הנאצים לא בנו שם מחנות השמדה, אך גם במחנות הריכוז על אדמתה מצאו מאות אלפים את מותם המזוויע, רובם יהודים. מסע זיכרון ולימוד בין אתרים אלה, שיסתיים במצעד שקט של בני נוער עטופי דגלים לאורך שדרת אונטר דן לינדן בברלין, יכול להשיג את המטרה ביעילות דומה למסעות בפולין.
אבל אני ריאלי: דומה שאין סיכוי רב שתחלופת יעדים שכזו תתגשם בקרוב. משהו מוזר קורה לישראלים, ובעקבותיהם גם לעם היהודי בתפוצות, בנוגע לזכר השואה. בקצרה ניתן להגדיר זאת כך: מקום הטבח הפך חשוב מזהות הטובח. פולין, שעל אדמתה אכן התרחשו מירב מעשי הרצח בשואה, הפכה אט אט לנושאת האשמה המטפורית, בעוד מקור הפשע, לב ליבו ההיסטורי, ברלין, הפכה חביבת הישראלים כמקום תרבות, טיול, הנאה ואף השתקעות והגירה.
בברלין, השואה קיימת ונוכחת בזיכרון שלבש פנים אלגנטיות, מתוחכמות, אמנותיות. אלה מייצגות את התהליך העמוק שעשתה החברה הגרמנית, לפחות חלקה המערבי, בעשרות השנים שחלפו מיום הבסת המשטר הנאצי. הכאה על חטא, ניסיון פיצוי ותמיכה בלתי מעורערת בישראל מעידים על שינוי עמוק ואמיתי ועל כך יעיד כל מי שחי ומכיר מקרוב צעירים גרמנים בימינו. ועדיין, יש הבדל בין סליחה מהוססת, נושאת רגשות אשם, ועד דילוג מהיר לסיפור אהבה המופגן קבל עם ועולם.
שני מנגנונים מרכזיים עומדים בבסיס האנומליה הזו. הראשון, כפי שמוכר לכל מי שעוסק בטראומה, קשור לפרדוקס שלפיו אשמת הצופה, היודע, זה שהיה חייב אך לא הציל, גדולה פי כמה מאשמת המקרבן עצמו. הפושע נתפס לא פעם ככזה שהרוע חטף את נשמתו והותיר אותנו חסרי יכולת טיעון כנגדו, בעוד שהעומד בצד הינו בן אנוש שלא מתערב כי נכנע לפחדיו. המנגנון השני קשור להתקת הזעם מאובייקט אחד לשני. להתקה זו יכולות להיות סיבות מגוונת אך ניתן להניח שהיא מוכרת לכל אדם מחיי היום יום.
אם נמיר מנגנונים אלו ליחסים בין האומות נוכל לראות כיצד ליהקנו את הפולנים לתפקיד שק האיגרוף המתמיד של זוועות השואה; כיצד השלכנו עליהם את השנאה שהייתה אמורה להיות שמורה לגרמנים "עד דור אחרון" (כמיטב ביטויי שנות ה-50, כשהוויכוח על קבלת השילומים איים לקרוע את הארץ), וכיצד השלכה זו אפשרה את לבלוב הרומן המחודש עם ברלין.
אבנר הדסבילדותי, בשנות ה-70, לא היה נדיר לשמוע אנשים שנשבעו שכף רגלם לא תדרוך על אדמת גרמניה - שבועה שנוסחה בביטוי נמלץ, כשאר הביטויים הקשורים בשואה, לצורך קידושה והכללתה מעבר לאישי, כאילו ניסו הנשבעים לדבר בשם הקורבנות והעם החי כולם. 50 שנים אחרי, השבועה כבר אינה מחייבת, אך הזעם קיים, מועבר ואף מתוחזק על ידינו כחברה. הוא רק שינה מעט את כיוונו.
הדרישה הפולנית העכשווית אינה להכחיש את השואה אלא להכיר במורכבותה. לא ניתן להכחיש שפולין עצמה נכבשה על ידי גרמניה וסבלה קשות תחת הכיבוש, כפי שלא ניתן להכחיש שלאורך השדרות הברלינאיות היפות התנופפו לא לפני זמן רב כל כך דגלי צלב הקרס. בגרות נפשית מאופיינת ראשית לכל ביכולת להחזיק אמיתות מורכבות - נפשיות וחיצוניות - ולוותר על ראיית הטוב והרע המוחלטים כיוון שדיכוטומיה שכזו בהכרח מצריכה הכחשת חלקים מהמציאות. בעוד שכפרטים כל אחד ואחת מאיתנו עושה את המסע שלו לעבר מצב אינטגרטיבי שכזה, כאומה עדיין לא הגענו לשם. אולי שינוי אופיים של מסעות הנוער לפולין יהיה שלב בדרך הזו.
- אבנר הדס הוא עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
