שושנה שדמי כבר ראתה כמעט הכול. הקשישה בת ה-100 הספיקה להינצל מציפורני הנאצים, לעלות לארץ ולחנך דורות של תלמידים בנצרת עילית. היא אפילו כיכבה בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" רק לפני שבועות אחדים, לרגל הגעתה לגיל המופלג. גם את המלחמות היא זוכרת, כמובן. אבל היום (ראשון), היא אומרת בחצי חיוך, "הגעתי לשיא - גם הבית שלי נפגע".
צפו בתיעוד: בית האבות שנפגע בתל אביב
(צילום: ירון ברנר)
את הפיצוץ שהרעיד את דירתה כתוצאה מפגיעת טיל איראני בסמוך לבית האבות "משען" בת"א, שמעה שדמי מהמרחב המוגן הקומתי. כמוה, גם רובם המכריע של הדיירים. השינוי בהתרעות פיקוד העורף, המאפשר היערכות מוקדמת, התברר כגורלי עבור שדמי וכ-150 הדיירים הנוספים במגדל שבלב שכונת הירוקה השקטה, בדרך כלל. ללא ההתרעה המוקדמת, רבים מהקשישים נמנעים מריצה למרחב המוגן - מחשש שיחליקו בדרך. הפעם, כשההתרעות החלו לנסר בחלל הדירות, הם הספיקו להגיע אליו ולטרוק את הדלת ברגע המכריע שקדם לפיצוץ הנורא שאירע מטרים ספורים משם.
הדירה של שדמי נהרסה לגמרי, החלונות נעקרו ממקומם. אבל היא, כמו שאר הדיירים, שלמה בגופה. כעת, היא וחבריה מפונים למלון בירושלים. מצוידים בתיקים, בשקיות עם תרופות ולעתים מלווים בעובד זר - הם ניסו להתאושש מההלם, ולהיערך לקראת תקופה לא קצרה כמפונים במלון. כ-30 דיירים שמצבם סיעודי פונו זה מכבר לסניף אחר של רשת הדיור המוגן, ו-20 נוספים התפנו לבני משפחותיהם. דיירים עצמאיים, שלא התפנו לקרובי משפחה, פונו למלון הירושלמי. שדמי אמנם כבר לא צעירה, והיא מלווה בפיי - העובדת הסיעודית שלה. אבל היא מעדיפה מלון על פני מחלקה סיעודית. "אין לי חשק להיות בסיעודי", היא מסבירה, "הרגליים אמנם כבר לא לגמרי נושאות אותי, אבל הראש עוד עובד".
תלמידים שלה לשעבר, כמו גם בני משפחה רחוקים, הציעו לה להתארח אצלם. אבל היא דחתה את ההזמנות. "עדיף להיות בבית", היא מסבירה, גם אם הבית הוא חדר במלון לא ידוע, בעיר זרה. פיי, לצדה, מנסה למצוא פשר בסיטואציה חסרת הפשר שנכפתה עליה, אלפי קילומטרים מהבית. הפשר שלה הוא פשר החלומות. "חלמתי חלום רע בלילה", היא מספרת, "אולי זה היה סימן למה שהולך לקרות. מזל שכולנו בסדר".
באוטובוס שהמתין לפינוי הדיירים שהפכו לעקורים ישבה גם יהודית בת ה-98. "צעירה", היא אומרת. רק לפני שמונה חודשים עברה לבית האבות - ועד אז חיה בדירתה במרכז ת"א. ההחלטה לעזוב, היא אומרת, הושפעה בין השאר מהעובדה שבדירתה אין מרחב מוגן. כעת התברר עד כמה השיקול הזה מכריע. בתחילה ארזה רק חפצים בודדים, אך כשנמסר לדיירי הבית שהשהות תיארך חודש לפחות, היא הוסיפה עוד כמה בגדים. "העיקר שהתרופות שלי אצלי", היא אומרת.
עבור חנה בת ה-80, הבוקר נפתח בשרה מבורכת. "סידרתי שק מלא כביסה שהגיע מהמכבסה", היא משחזרת. לשמחתה, הספיקה להגיע למרחב המוגן לפני הפיצוץ האדיר. היא שמחה להגיע למלון בירושלים, "עיר שקטה יותר מהמרכז", היא אומרת בתקווה. לעומתה, דייר אחר, לא מרוצה כלל. "למה אי אפשר למצוא לנו מקום במלון בת"א?", הוא תוהה בקול. גם קרובי המשפחה, אלה שהגיעו לסייע להוריהם ואלה שמתקשרים בטלפון לצוות המותש, לא תמיד מרוצים מההחלטה.
ליריב מן, ראש מינהל אזרחים ותיקים במשרד הרווחה, שהגיע למקום לאחר פגיעת הטיל, יש תשובה לכך. שהות במלון אינה פתרון אידיאלי לקשישים - בשל הצרכים המיוחדים שלהם. לכן הוחלט לפנות את כולם למלון שבו יוכלו לשהות יחד, ובו יקבלו שירותי רווחה ובריאות באופן אחיד. כשיגיעו לביתם הזמני במלון, אומרים ברווחה, ימתינו להם עובדים סוציאליים מטעם עיריית ירושלים. "המלון הוא פתרון לא טוב עבור אזרחים ותיקים", מוסיפה חמה ישראלי שמייסטר, מנהלת אגף מערכי דיור במינהל אזרחים ותיקים, "קשה להם לעמוד בתור לחדר האוכל, לפעמים יש מגבלות על תזונה. לכן הוחלט לפנות למלון ייעודי".
על לוח המודעות בלובי הדיור המוגן, תזכורת לימים של שגרה: שעת משחק הרמיקוב מדי ערב, קול קורא להצטרף לוועדות השונות של הדיירים, הזמנה לערב שירה בציבור. כל מה שסביב הלוח רחוק מאוד מהשגרה: זגוגיות מנופצות וצינורות חשופים מתקרה שהתפרקה. בקומות המגורים, שברי הזכוכיות על המיטות מזכירים איזה אסון היה עלול להתרחש אלמלא הספיקו הדיירים להגיע אל המרחב המוגן. שעות לאחר הפיצוץ, אנשי פיקוד העורף יחד עם נציגי מחלקת הרווחה של עיריית ת"א עברו בדקדוק על שמות הדיירים, וידאו שאיש לא נותר מאחור. שוב ושוב הם ספרו דיירים ומטפלים סיעודיים בשתי רשימות שונות - וידאו שהרשימות עדכניות, שאף זקן בן מאה לא יצא מהחלון ונעלם. לבסוף, כולם אותרו, והמקום התרוקן מצוותי החילוץ. רק צוות התחזוקה נותר מאחור, לאסוף את השברים.
