מאז נכנסה שרת התחבורה מירי רגב לתפקידה התרגלנו לחשוב שכלי התחבורה המועדף עליה הוא מטוס, זה שלוקח אותה לכל קצוות תבל ורצוי לכמה שיותר זמן. אבל רק אתמול נתב"ג נפתח אחרי חודש של (עוד) כישלון טוטאלי בהתנהלות בזמן מלחמה (לעומת מדינות המפרץ שהופגזו לא פחות) ונראה שבינתיים החליפה רגב את מחלקת הביזנס במושב הנהג של די-9, ובעזרתו היא עלתה על מה שנותר מטקס הדלקת המשואות, שממילא הפך תחתיה לכלי נשק במטרה החשובה מכולן: לעורר מהומות.
למעשה, נדמה שהתנהלותה של רגב היא מחווה להטרלה המרתיחה מכולן בטקס השנה, וזאת אפילו לא הבחירה המקוממת בגל הירש, שלא נועדה אלא לעצבן חלק ניכר משורדי השבי ומשפחותיהם, או הפרגון הנוסף למשה אדרי, למרות שכבר זכה בפרס ישראל אבל מה רע לפרגן עוד פעם למפיק העל ומקורב הסופר-על: בחברת "רגב הפקות" החליטו שבין הנבחרים והנבחרות חייב להיות גם הרב אברהם זרביב, דיין בבית הדין הרבני ששמו יצא למרחקים – והכוונה היא עד לבית הדין הבינלאומי בהאג – בהיותו ה"מזרבב" של עזה, כלומר מי שהשטיח בתים בכמויות אדירות ברצועה, ריסס גרפיטי שהכריז על "בית הדין הרבני בחאן יונס", קרא להקמת התנחלויות בשטח הכבוש בניגוד לכללים החלים עליו כדיין והפך למותג בחוגים שבהם מדובר בגאווה גדולה.
הדברים הגיעו עד כדי כך, שאפילו אשר קולה, נציב קבילות השופטים ותקוות הימין להמשך הכרסום בכוחה של מערכת המשפט, מצא את התלונות נגדו מוצדקות ואת התבטאויותיו כהפרה של החובה של דיין להפריד עצמו מפעילות פוליטית: "למרבה הצער", כתב קולה, "לא הקפיד הדיין על כך ונתן ביטוי מלא להשקפת עולמו בסוגיות השנויות במחלוקת ציבורית ובאופן שאינו הולם את מעמדו כדיין, תוך שהפר את כללי האתיקה". אבל בעולם של רגב, אלא מה, מדובר בסיבה מצוינת להפוך אותו לאחד מסמלי הממלכה באירוע שפעם היו לו עוד כמה תפקידים מלבד קבלת מחיאות כפיים בערוץ 14.
רגב לפחות הרימה תרומת ניכרת לסיום העמדת הפנים, כאילו אדם שהפך מלאכה צבאית הכרחית לכאורה למסיבת חשק של הרס וקרא "לשטח את עזה" הוא תופעה שעדיף להרחיק ממרכז הבמה
מצד שני, רגב לפחות הרימה תרומת ניכרת לסיום העמדת הפנים, כאילו אדם שהפך מלאכה צבאית הכרחית לכאורה למסיבת חשק של הרס וקרא "לשטח את עזה" הוא תופעה שעדיף להרחיק ממרכז הבמה. בהודעה שהוציאה היא אף קבעה כי "דרך דמותו אנחנו מצדיעים לאנשי ונשות הציונות הדתית", כאילו שאין די והותר גברים ונשים מתוך אותו ציבור ממש שתרמו לא פחות ממנו (ואולי אפילו יותר) והצליחו לעשות זאת בלי לקרוא לפשעי מלחמה, בלי לבזות את הכללים החלים עליו כדיין (וחייל במילואים) ובלי לתקף בגאון כמה מהטענות הכי החמורות נגד התנהלות הצבא במלחמה.
עינב שיףלמעשה, רגב מוסרת בשם המדינה שכל המאמצים הכבירים שהשקיעו רבים ורבות, ובתוכם גם מתנגדי הממשלה, בהגנה על שמם הטוב של הישראל וצה"ל היו קשקוש מקושקש: ברגע האמת, כשצריך לבחור את המעטים והמעטות שמייצגים בפועלם את ערכי המדינה, נבחר מישהו שפועלו בעזה לא מקובל גם באגפים של המיינסטרים הישראלי, ולא רק בשולי הפרוגרס המערבי. וזה בדיוק הסיפור: מירי רגב אמנם זרבבה את טקס הדלקת המשואות, אך לפחות הרסה את חומת ההדחקה.
