היום, ביום הזה ממש, כפיר ביבס בן שנתיים.
ואני מדמיינת את החגיגה בבית הקטן בניר עוז. אבא ירדן, שמח וצוהל, מרפד את התקרה בבלונים (מכל הצבעים, לא רק כתומים, הרי רק מאז השבת של שמחת תורה הפך הכתום לסמל) ואמא שירי נכנסת עם העוגה שעליה דולק נר שלישי וכולם שרים לו "שתזכה לשנה הבאה".
כולם אומרים לי שאני מגזימה. שהפעם, הגזמתי באמת. וכולם מדגישים את המילה "הפעם" מפני שהם עדים לשינויים שעברתי מאז נודע שהתואר "החטוף הצעיר ביותר בהיסטוריה העולמית", הוענק לכפיר ביבס, בן תשעה חודשים.
כך דווח, אפילו שב-7 באוקטובר הוא היה בן שמונה חודשים ואחד עשר ימים. וכל יום נספר. לכל יום יש משמעות גורלית. אז למה הגדילו את גילו? אולי זה מביא עין רעה?
***
אני כבר לא זוכרת את השעה המדויקת שבה עלתה למסך הבעת פניה המבועתת של שירי ששני פעוטות בחיקה: כפיר ואחיו אריאל, שהיה בן ארבע בעת החטיפה. אבל אני זוכרת את הצמרמורת
15 חודשים אחרי, אני כבר לא זוכרת את השעה המדויקת שבה עלתה למסך הבעת פניה המבועתת של שירי ששני פעוטות בחיקה: כפיר ואחיו אריאל, שהיה בן ארבע בעת החטיפה.
אבל אני זוכרת את הצמרמורת.
כל אמא יודעת מה זה לצאת עם שניים. כשיש לך ילד אחד את איכשהו מתמרנת, בגיל ארבע הוא כבר עם תחתונים, אבל כשהקטן שלך בן שמונה חודשים ואחד עשר ימים אפילו גיחה למכולת הקיבוצית היא בגדר יציאה. התיק שתלוי על העגלה מכיל לפחות שלושה חיתולים, קופסת מגבונים, בקבוק עם מים ומתקן עגול עם ארבע מגירות שכל אחת מהן מכילה את הכמות המדויקת של אבקת החלב. ומוצץ רזרבי, כמובן. ובמבה, בשביל הגדול.
אבל לא תמיד התיק הזה מוכן. בעולם אנושי, במציאות אנושית, אמא לשני פעוטות זקוקה לפחות לעשר דקות של התארגנות לפני צאתה מהבית. כמה זמן היה לשירי כשנשלפה מהממ"ד?
אולי שירי עוד מניקה את כפיר, ניסיתי להרגיע את עצמי. הלוואי שהוא עוד יונק. והיא חייבת להרגיע אותו כשהוא בוכה. אסור שישמעו אותו בוכה.
למה? מה יעשו לתינוק שבוכה מרוב פחד? שיבכה! שיבכה חזק! על ההישג הזה מגיע להם פרס. צל"ש. שמותיהם יונצחו בהיסטוריה כגיבורים. במו ידיהם הם הצליחו לעקור מהממ"ד תינוק בן שמונה חודשים ואחד עשר ימים.
**
כבר 15 חודשים אני חיה את שירי ביבס, מהצד, מרחוק. מתאמצת להמחיש לעצמי מה היא עברה ועוברת, ומגלה עד כמה הדמיון שלי לא מצליח לחצות את גבולות ההיגיון שנמחו ב-7 באוקטובר.
כבר 15 חודשים אני מגדלת את כפיר (שסבא שלו קורא לו 'כפיר-פיר') כאילו היה אחד משבט הנכדים הפרטי שלי
כבר 15 חודשים אני מגדלת את כפיר (שסבא שלו קורא לו 'כפיר-פיר') כאילו היה אחד משבט הנכדים הפרטי שלי, חמסה-חמסה-שום-בצל.
זה לא קרה לי בסרטון המזעזע של רגע החטיפה. הוא הצטרף לשבט הסודי שלי בדיוק לפני שנה, שלושה חודשים אחרי ה-7, כשעם ישראל ציין את יום הולדתו הראשון בתקווה שהוא יחזור הביתה הרבה לפני שיחגוג את יום הולדתו השני. לרגל יום ההולדת משפחתו העלתה סרטון שבו שירי ואריאל, בנה הבכור, שרים את "איפה העוגה" לדודה דנה. שירי אומרת "איפה" ואריאל הג'ינג'י קורא "גה". מהרגע שראיתי את הסרטון הזה, במשך שנה שלמה, לא הפסקתי לדמיין איך משה דץ ואני נפתיע אותו ונחגוג לו יום הולדת שנתיים.
ואולי כפיר בן השנתיים בכלל לא מכיר את השיר הזה? יש לי נכד בגילו של כפיר. לפני שבועיים חגגנו לו שנתיים. הוא למד את השיר הזה בגן, בלי שום קשר לסבתא שלו, אבל כפיר לא הולך בבוקר לגן של בית הילדים בניר עוז. אולי הוא שמע את השיר במסיבת יום ההולדת של אריאל, אבל תינוק בן שמונה חודשים ואחד עשר ימים עוד לא אמור לדעת מתי הוא אמור לשיר "גה".
***
היום זה כבר לא יקרה, אבל פנינה ביבס, סבתא של כפיר ואריאל, אומרת שהיא מקווה לנס. ואני מאמינה ללב של סבתא.
היום, אני שרה לכפיר בן השנתיים את "איפה העוגה". וזה כואב.
