בשעה חמש לפנות בוקר, בבית שבו התגוררו ביוסטון, לימור וליבי ריבלין עוד נמנמו יחד במיטה. ליבי הייתה בעיצומו של מאבק בסרטן העצמות, אבל מצבה באותו זמן לא בישר על מה שעמד להתרחש. אחד הטיפולים שקיבלה בארצות הברית אפילו הצליח לכווץ את הגרורות בריאות, ובשבועות הבאים היא הייתה אמורה להתחיל טיפול ניסיוני חדש, שרק מספר מצומצם של בתי חולים בעולם הציעו. ואז, בתוך שניות, הכול נגמר.
ליבי הלכה לעולמה אחרי שנים של מאבק בסרטן
(צילום: אורי דוידוביץ')
"כנראה כתוצאה מהגרורות שהיו לה בריאה, הריאה קרסה ונוצרה מפרצת", סיפרה אימה בריאיון לאולפן ynet. "ישנו יחד, והיא פשוט דיממה ברגע אחד. כנראה היה קרע בעורק הראשי. זה היה פתאומי מאוד".
ליבי ריבלין, בת 20 במותה, נפטרה לפני כחודש, כשאימה לצדה. גם הצוות הרפואי שטיפל בה הופתע. "הייתה יכולה להיות לה עוד כברת דרך", אומרת לימור. "אבל זה מה שקרה".
ארבע שנים קודם לכן, במרץ 2022, ליבי הייתה נערה בת 15 מצור יצחק, תלמידה במגמה המדעית בבית חינוך ירקון, מדריכה בצופים וחובבת ריצה. היא נהגה לרוץ יותר מעשרה קילומטרים פעמיים בשבוע, ולכן כשהחלה להתלונן על כאבים בברך, הסברה הראשונה הייתה שמדובר בתוצאה של המאמץ הגופני.
"כאבה לה הברך, שכמובן כולנו ייחסנו לריצה ולהתעמלות", מספרת לימור. "אבל הרופאים שלנו בקהילה לקחו את התלונות שלה ברצינות, ותוך פחות מחודשיים כבר הגיעה האבחנה שיש לה סרטן העצמות, אוסטאוסרקומה".
לימור זוכרת היטב את הערב שבו סיפרה לבתה על האבחנה. "די מההתחלה ליבי הייתה מאוד נחושה לעבור את המחלה. המשפט הראשון שהיא אמרה היה: 'אמא, אני רוצה לחיות. גם אם זה אומר שצריך לכרות את הרגל, אז אני מוכנה שיכרתו לי אותה'".
"כאבה לה הברך, שכמובן כולנו ייחסנו לריצה ולהתעמלות. אבל הרופאים לקחו את התלונות שלה ברצינות, ותוך פחות מחודשיים כבר הגיעה האבחנה שיש לה סרטן העצמות, אוסטאוסרקומה"
בסופו של דבר לא היה צורך לכרות את רגלה. ליבי טופלה בבית החולים רמב"ם, קיבלה טיפולים כימותרפיים ועברה ניתוח מורכב ברגל שמאל. במהלך הניתוח הוציאו הרופאים חלק מעצם הירך ואת הברך והחליפו אותם בשתל. לאחר מכן עברה תקופת שיקום ממושכת בבית לוינשטיין.
הצוות הרפואי היה אופטימי. המחלה התגלתה בשלב שבו היא הייתה ממוקדת, ללא גרורות, והתגובה לטיפולים הייתה טובה. ליבי החלימה וחזרה בהדרגה לחייה. היא השלימה את בחינות הבגרות בהצטיינות, ובהן לימודי פיזיקה וביו-רפואה, חזרה לפעילות בצופים והחלה להתכונן לעתיד שתכננה לעצמה.
"הפחד היה הרבה יותר עמוק"
במשך יותר משנה חיה המשפחה בתחושה שהמאבק השתלם. אלא שבאפריל 2024 התברר שהמחלה חזרה. "אני חייבת להודות שהבשורה הזאת כואבת יותר מהבשורה הראשונה", אומרת לימור. "לדעת שהמחלה חזרה זו בשורה קשה יותר".
הפעם המחלה כבר התפשטה. אוסטאוסרקומה נוטה לשלוח גרורות תחילה לריאות ובהמשך לעצמות נוספות. אצל ליבי הופיעו גרורות בריאות, ובהמשך היא נזקקה גם לניתוח בשיבא לקיבוע עמוד השדרה, לאחר שאחת החוליות נפגעה.
גם ליבי קיבלה את הבשורה השנייה אחרת. "בפעם השנייה היה פחד הרבה יותר עמוק", מספרת אמה. "אבל לצד זה היה רצון להמשיך ולחיות. לא כסיסמה. היא אמרה: 'אוקיי, אני אקבל טיפולים, ותוך כדי אמשיך את החיים שלי'".
"יש לא מעט סוגים של סרטן שבהחלט אפשר להחלים מהם, לכן שווה להילחם. שווה, ואני אשתמש במילים שלה, לסבול, כי אחר כך אתה יוצא לחיים. אני יכולה להגיד, לא באופן מדעי אבל באופן מוחלט, שרוב הילדים מחלימים מסרטן. שווה לשאת את המאמץ הזה, המשפחתי והאישי, כי אפשר להחלים מסרטן"
והיא המשיכה. ליבי החלה שירות לאומי במשרד הביטחון, נרשמה לחדר כושר וניסתה לשמור על שגרת חיים לצד הטיפולים. "אדם מהצד לא יכול היה לנחש מה היא עוברת", אומרת לימור. "אבל זה מה שנתן לה את הטעם להילחם, את הטעם לסבול, את הטעם לשאת את כל הטיפולים, לדעת שיש חיים".
ליבי רצתה ללמוד, להכיר מקומות חדשים ולנסוע בעולם. היא אהבה מדעים ומתמטיקה, ובתקופה שבה שהתה ביוסטון תכננה להירשם לאחר הקיץ לקורס במתמטיקה באוניברסיטת רייס. לצד המדעים היא התעניינה גם במדיניות ציבורית ושקלה לשלב בין התחומים בעתיד. "היא הייתה אדם שאהב הרבה דברים", מספרת לימור. "זה היה המזל שלה ושלנו".
במקביל לכל אלה נמשך המאבק הרפואי. ליבי קיבלה טיפולים כימותרפיים, ביולוגיים ואימונותרפיים, אך הם לא הצליחו לעצור את המחלה. כשהאפשרויות שהוצעו בישראל מוצו, היא סירבה להשלים עם המצב. "ליבי אמרה: 'אנחנו לא מוותרות, אנחנו לא מסתפקות'", נזכרת אמה. "היה לנו ברור שברגע שנלך לחפש במקום אחר, נמצא. בכלל לא הייתה שאלה".
המשפחה פנתה למרכז הסרטן MD Anderson ביוסטון, בית חולים אוניברסיטאי ומחקרי, שמתמחה בטיפול בסרטן ומציע מגוון רחב של ניסויים קליניים. כדי לממן את הנסיעה ואת הטיפולים יצאה המשפחה בקמפיין לגיוס חמישה מיליון שקלים.
ההחלטה לחשוף את סיפורה ולבקש את עזרת הציבור הייתה קשה מאוד לליבי. אלא שמרגע שהקמפיין יצא לדרך, ההתגייסות שסביבה הפכה למקור של כוח. "כשהקמפיין היה באוויר, היא קיבלה ממנו המון אנרגיה טובה", מספרת לימור. "היא קיבלה פיצוי על תקופה מאוד קשה ומאוד נהנתה לראות את האנשים הטובים. זה עזר לה להחליט: 'אני מתנתקת מהמדינה, נוסעת למדינה אחרת, עוצרת את החיים שלי ושוב מתחילה בטיפולים לא פשוטים'".
"ליבי אמרה: 'אנחנו לא מוותרות, אנחנו לא מסתפקות'. היה לנו ברור שברגע שנלך לחפש במקום אחר, נמצא. בכלל לא הייתה שאלה"
בדצמבר 2025 נסעו ליבי ובני משפחתה ליוסטון. היא הגיעה כדי להשתתף בניסוי מסוים, אך הצוות הרפואי המליץ לה להתחיל בטיפול כימותרפי ניסיוני אחר. לאחר ארבעה מחזורים התברר שהטיפול אינו מועיל. אחריו קיבלה טיפול ביולוגי ניסיוני, והפעם נראתה תגובה: הגרורות בריאות החלו להתכווץ.
"זה לא שהטיפולים לא הצליחו", מדגישה לימור. "הטיפול השני שלה התחיל ממש לעבוד. הגרורות בריאות התכווצו".
בשלב הבא הייתה ליבי אמורה להתחיל טיפול ניסיוני נוסף, שהוצע עד אז רק במספר מצומצם מאוד של בתי חולים בעולם ושהצוות הרפואי תלה בו תקוות. היא לא הספיקה לקבל אותו.
לצד המשפחה עמדה לאורך התקופה עמותת "להושיט יד", שסייעה בניהול קמפיין התרומות וליוותה אותם גם לאחר שהגיעו לארצות הברית. "בלעדיהם זה לא היה קורה", היא אומרת. "הם האמינו בנו שנוכל לגייס סכום כזה ועזרו לנו לעשות את זה. אנחנו אנשים פשוטים. אחר כך זה לא הסתכם רק בגיוס הכסף. במשך כל חצי השנה הם ליוו אותנו, באו לבקר וסייעו לנו. אף פעם לא הרגשנו לבד".
"שווה להילחם"
גם כעת, לאחר מותה של ליבי, חשוב ללימור שסיפורה לא יותיר אחריו רק תחושה של אובדן. היא מבקשת להעביר בשמה מסר למשפחות ולילדים שמתמודדים עם סרטן: המחלה של ליבי הייתה קשה במיוחד, אבל אין להסיק ממנה שאין טעם במאבק.
"יש לא מעט סוגים של סרטן שבהחלט אפשר להחלים מהם", היא אומרת. "לכן שווה להילחם. שווה, ואני אשתמש במילים שלה, לסבול, כי אחר כך אתה יוצא לחיים. אני יכולה להגיד, לא באופן מדעי אבל באופן מוחלט, שרוב הילדים מחלימים מסרטן. שווה לשאת את המאמץ הזה, המשפחתי והאישי, כי אפשר להחלים מסרטן".
ליבי הותירה אחריה את הוריה, לימור ויואב, ואת אחותה הצעירה הדס. עבור לימור, הדיבור עליה הוא כעת גם דרך להמשיך ולהחזיק בה. "אין לי חרטה על שום דבר שעשיתי", היא אומרת. "להיות שם בשביל האנשים שאתה אוהב, במקרה הזה הבת שלי, זה הדבר הכי חשוב שיכול להיות בחיינו. אני מודה שנותנים לי את ההזדמנות לדבר עליה. מבחינתי זו דרך להנכיח אותה".
השתתפה בהכנת הכתבה: קורל סופר
