בימים הללו כמעט מתבקש לכתוב טור "מתקתק". בריאיון הפרידה שבו נשאל שגריר אוסטריה בישראל מהי בעיניו התמונה הישראלית שהוא נושא עמו לאוסטריה, הוא ציין את הכבישים הריקים ביום הכיפורים ואת התמונה של הרכבים העומדים בצידי הכבישים בשעת הצפירה ביום השואה והזיכרון.
לעיתים נדרש מבט מבחוץ כדי להאיר זרקור על עצמנו, אך לא במקרה הנדון. יום הכיפורים וימי הזיכרון הם שני מועדים בשנה המצליחים לעורר את הדופק הישראלי ולהטעין אותו במשמעות מיוחדת. הוד וקדושה נוכחים באוויר, הם אינם נשמעים לאוזן הישראלית כמליצה. הציניות הכה אופיינית לנו מפנה את מקומה למקום של התרגשות. הימים בין שתי הצפירות מאפשרים לנו לזקק את הישראליות כל שנה מחדש. עמידה בשעת הצפירה יחד עם מיליוני ישראלים צורבת בתוכנו את משמעות קיומנו כאן ועכשיו.
ימי הולדת של הפרט ובטח של המדינה מאפשרים להביט נכוחה אל המציאות המורכבת והמרובדת שלנו . רצף הימים שבין פסח לשבועות דרך שבוע הזיכרון ויום העצמאות משרטט סיפור המבקש להזכיר לנו כי אנו חלק מסיפור גדול מאיתנו במיוחד גם אם ביומיום נדמה שאנו עוסקים בעיקר בכאן ועכשיו. היחיד חש שהזהות שלו אינו מתבטא רק בתאריך הלידה הפרטי. החוויה בעצם העמידה עם מיליונים העומדים באותה דקה ממחישה יותר מכל דבר אחר את משמעות השייכות לקולקטיב. לא בכדי ישנו זעם כלפי מי שלא מכבד את הדקה המיוחדת הזו.
השבוע המיוחד הזה מזכיר לנו שישנם מופעים רבים של ישראליות חלקם נשגבים חלקם קצת פחות. המבחן של החברה הישראלית בין השאר, הוא במה אנו רוצים להתמקד. בשלושת רבעי הכוס המלאה או להמשיך להלין ולראות אך ורק את את החלק הבעייתי. בלתי אפשרי לצייר לנו סיפור שכולו טוב אך ביתר שאת אסור לנו להתמקד אך ורק בקשיים המלווים אותנו. כמו במערכת נישואים אם רוב הזמן הוא או היא עסוקים עד לעייפה בחסרונות של האחר, אהבה לא תצמח שם. אולי במקרה הטוב הסכמים טכניים לטובת הילדים.
אם חפצי חיים אנו ושואפים לייצר בסיס רעיוני משותף ולא רק בשבוע המיוחד שלפננו, השבטים השונים של החברה הישראלית צריכים לשאול את עצמם האם הם מקבלים את האינטראקציה בין מימוש עצמי ושייכות לכלל . בלי להפנים זאת יהיה קשה להמשיך לחיות בארץ . לא בכדי התרגשנו למראה המוני הישראלים הצובאים את שדות התעופה בעולם על מנת להגיע כמה שיותר מהר לאזור המלחמה בניגוד לעמים אחרים.
מוטי שקלארהיבט אחר המספר את הסיפור הייחודי שלנו הוא מוטיב הזיכרון. החיבור לעבר וההבנה שאנו יונקים את משמעות קיומנו בישראל מתוך חיבור להיסטוריה ולמקורות שלנו . יחד עם זאת אסור לנו להיות משועבדים רק לעבר אלא חייבים לתת מקום להתחדשות כפי שכתב הרב קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש". גישה ייחודית זו תאפשר קיום של חברה תוססת ומגוונת. יש בקרבנו המקדשים את האינדיבידואליזם כחזות הכל ולעומתם אחרים התקועים רק בעבר המתנגדים לדיאלוג עם ערכים שמחוץ לעולם היהודי . רוב החברה הישראלית היא היברידית הנמצאת במנעד רחב המכיל ברובו את המורכבות. יש לקוות כי האנרגיה הייחודית של שבוע הזיכרון תקרין על החברה הישראלית כולה, שתדחק את הגישות הדיכוטומיות - המבטאות קול של שוליים – חזרה למקומן הטבעי.
