”לא בגדתי”! - שתי מילים קצרות, מחוררות בקיסם על פיסת נייר בכלא סורי, נכתבו בשנת 1954 בידי חייל בן 19 שנשבה במבצע חשאי. אורי אילן, קיבוצניק מגן שמואל (בנה של פייגה אילנית, לימים תהיה חברת הכנסת הראשונה ממפלגת מפ״ם), השאיר את הפתק מוחבא במדיו והתאבד בכלא כדי לא להסגיר סודות מדינה. הוא לא ביקש שיזכרו את שמו כגיבור. הוא ביקש שנבין את המעשה: נאמנות מוחלטת לרעיון גדול ממנו, גם במחיר החיים עצמם.
האתוס הישראלי נבנה על יסוד ייחודי בעוצמתו. צה״ל איננו צבא ככל הצבאות: הוא צבא עם, והשירות בו מבטא תפיסה עמוקה של אחריות קולקטיבית. בישראל התפתחה מנטליות נדירה של נכונות להקרבה שאינה מסתכמת בשעת מלחמה בלבד. השירות בצה״ל מבטא שליחות, ערבות הדדית, ונשיאה משותפת בעול, לעיתים גם במחיר החיים עצמם. זהו אתוס יוצא דופן, שמעטות החברות המודרניות שזוכות לקיימו.
אלא שבשנים האחרונות התפתחה בישראל במהירות מדאיגה מגמה סותרת. מצד אחד, אתוס השירות, של אזרחים ואזרחיות המוכנים לשאת בנטל, להגן על הכלל, ולשלם מחיר אישי כבד מתוך תחושת מחויבות עמוקה. אולם בו בזמן, התפתח גם אתוס מתבדל, אנטי־ציוני במהותו, הדוחה את רעיון השותפות וההקרבה, ומבקש ליהנות מהגנת המדינה ומתמיכתה מבלי לשאת באחריות לקיומה.
מייד עם שחרורי משירות כלוחם ומפקד ביחידה מובחרת, נקראתי לסבב מילואים. ואז לעוד אחד. ועוד אחד. ישראל הקטנה נלחמה במספר זירות במקביל, ופשוט לא היו מספיק חיילים. בזמן מלחמה ארוכה וקשה שבמהלכה איבדנו כל כך הרבה, ההנהגה הפרה את ההתחייבות הבסיסית שלה ללוחמים: אנחנו נצא להגן על הבית, והם יממשו את אחריותם כלפינו וכלפי כלל החברה. במקום לגייס עוד אלפים, הפוליטיקאים עסקו במרץ בקידום השתמטות המונית. למרבה הזוועה ראינו את אתוס השותפות וההקרבה שעליו גדלנו קורס לנו מול העיניים. לכן, יחד עם חברים נוספים הקמתי את "כתף אל כתף" - ארגון המשרתים הצעירים, ששם למטרה להביא לאכיפה שוויונית ומלאה של "חוק שירות ביטחון".
במדינה מתוקנת בה המדיניות נגזרת מצרכי הבטחון היו מתגייסים כבר אוגדות שלמות של צעירים חרדים, בדיוק כמו אחיהם החילונים והדתיים
לפי כל הגורמים המקצועיים והמוסמכים, יש רק בריכה אחת שממנה אפשר להביא את האלפים הרבים של הלוחמים ותומכי הלחימה הנחוצים: החברה החרדית הגדולה. במדינה מתוקנת בה המדיניות נגזרת מצרכי הבטחון היו מתגייסים כבר אוגדות שלמות של צעירים חרדים, בדיוק כמו אחיהם החילונים והדתיים. אבל כשהפוליטיקה גוברת על הכל, כולל הערכים שבשמם יצאנו להילחם, אנחנו נתקלים במערכת שמנסה להכשיר באמוק השתמטות.
המחזה שאנו עדים לו בימים אלו בכנסת, חקיקת חוק ההשתמטות שמוביל יו״ר ועדת חוץ ובטחון ח״כ בועז ביסמוט, אינה רק שינוי משפטי או הסדר פוליטי. היא אמירה ערכית נלוזה עם משמעויות טראגיות. החוק שמקדם ביסמוט יוביל מצד אחד להכשרת ההשתמטות של עשרות אלפים ומצד שני לא יביא לגיוס אלפי הלוחמים להם צה״ל זקוק באופן נואש. לכן המסר שהחוק מעביר הוא שההקרבה היא עניין של מגזר מסוים בלבד. הוא מרסק את הבסיס שעליו נשען רעיון צבא העם. הוא דוחק ומעודד עשרות אלפי צעירים להישאר בישיבות ובכך פוגע ביכולתו של ציבור חרדי ענק להשתלב אי פעם בחברה הישראלית.
אורי אילן, הגולנצ׳יק גיבור ישראל, האמין במדינה והקריב את חייו למענה, כמו אלפים שיבואו אחריו. הוא בחר את הכלל על פני עצמו והאמין בכל ליבו במדינת ישראל הצעירה. היום, אחרי מלחמה בת שנתיים, אני מסוגל להבין את ההקרבה שלו; מי שיוצא למלחמה יודע להשלים עם המוות. הוא חוזר משדה הקרב שונה מכפי שיצא אליו.
בין כותלי הכנסת, בקומה הראשונה ליד המזנון, יושבת הוועדה החשובה ביותר, זו שאחראית על בטחוננו. כרגע מנהל אותה אדם שוויתר על הערכים הכי קדושים למען קידום הקריירה האישית שלו
בין כותלי הכנסת, בקומה הראשונה ליד המזנון, יושבת הוועדה החשובה ביותר, זו שאחראית על בטחוננו. כרגע מנהל אותה אדם שוויתר על הערכים הכי קדושים למען קידום הקריירה האישית שלו. ביסמוט הולך למקומות שקודמו, יולי אדלשטיין, לא הסכים ללכת. ההשתמטות גוברת על הביטחון אבל גם על השותפות והערבות.
יונתן שלוצילום: דנה קופלאנחנו הצעירים הצלנו את המדינה פעם אחת, ועכשיו אנחנו נחלצים להצלתה בפעם השנייה. אנחנו חייבים, כי אם נוותר על העקרונות שעומדים בבסיס היהדות והישראליות, נישאר בלי הגיבורים שיסכימו לומר בנשימת אפם האחרונה: ״לא בגדתי״.
יונתן שלו הוא מייסד ארגון "כתף אל כתף"
