למשפחות השכולות נשארו הזיכרונות מהאהובים שנפלו - תמונות שמסמלות געגוע עמוק. לקראת יום הזיכרון חוזרות משפחות של חללי מלחמות ישראל ופעולות האיבה אל צילום בלתי נשכח ואל הסיפור שמאחוריו, ומספרות על יקיריהן שלא ישובו.
"אבא התעקש שנצטלם"
אחרי נפילתו של שריה אלבוים ז"ל ביקש אחיו לעבור מחטיבת כפיר לגולני. בקשתו של א' נענתה והוא שובץ באותו גדוד ובאותה פלוגה: גדוד 51, פלוגת "הסמוראי האחרון". "כשעליתי לגדוד, פגשתי שם הרבה חבר'ה מהמחזור של שריה", סיפר א', שהגיע לריאיון ישר מעזה.
"בהתחלה הם לא ידעו מי אני. בנאדם היה רואה אותי ואומר 'יואו, איך אתה דומה למישהו שאני מכיר'. אני עושה לו, 'מעניין, למי אני דומה?' והוא אומר לי, 'אתה לא מכיר. מישהו שהיה איתנו בפלוגה'. אני עושה לו, 'נו, נו, תגיד את השם'. והוא אומר לי, 'שריה אלבוים. נפל בלבנון'. ואז אני אומר לו, 'וואלה, זה אח שלי'". "וואי, זה ענק", אמרה האחות הודיה. "זה קרה לי איזה שבע פעמים", אמר א'.
15 צפייה בגלריה
התיעוד האחרון של משפחת אלבוים בהרכב מלא: "היינו שעה ו-40 דקות יחד"
(צילום: אלבום משפחתי)
קשה שלא להתאהב במשפחה הזאת. יעל, פסיכותרפיסטית ומטפלת בטראומה, שעלתה בשנת 1992 מבלארוס, ובעלה שי, מורה שגדל בקריית מוצקין, עברו למושב מחולה שבצפון הבקעה לפני כ-30 שנה. הם גידלו כאן חמישה ילדים: נתנאל (30), שנשוי ללשם ("שם המשפחה שלנו, אלזו, הוא שילוב של אלבוים ואזולאי"); איל (29) שנשוי לנגה; הודיה (26), שנשואה לאילון, שריה וצעיר האחים, א'.
בן שמונה חודשים היה שריה כשעברו לבית שבו הם מתגוררים כיום, ושבגינתו צולמה התמונה המשפחתית של כולם יחד. "בכל סוכות יש לנו פה מפגש של המשפחה המורחבת", שיתפה הודיה. "שריה יצא מלבנון באותו בוקר. זה היה בין הכניסה השלישית והרביעית שלהם לשם במסגרת התמרון". יעל: "א', שגם היה בצבא, קיבל בדיוק הפניה למדרסים בעפולה, אז גם הוא הגיע".
איל: "היו איזה שעה ו-40 דקות שהיינו כולנו ביחד. אבא היה צריך להחזיר את א' לבסיס כי היה לו דד-ליין, ולפני שיצאו הוא אמר לנו 'בואו נעשה תמונה ביחד'. אמרנו לו, 'אבא, שחרר, הוא צריך לנסוע'. אבל הוא התעקש". יעל: "זו הייתה הפעם האחרונה שכולנו היינו יחד. שריה עוד יצא אחר כך הביתה שלוש שבתות ברצף, אבל בכל פעם נפגשנו בהרכב חלקי".
הלל הפעוטה הייתה בת שנה כששריה נפל. "הוא היה דוד שרוף לגמרי", סיפרה האם הודיה. "יש סרטון שלו אומר להלל: 'את החיים שלי, את יודעת את זה? את החיים שלי. נשיקה מדוד'. הוא מאוד-מאוד אהב אותה ועשה איתה מלא שטויות". לפני כחודש וחצי נולדה ליעל ולשי נכדה נוספת, בת לאיל ונגה.
שריה נפל בקרב עם מחבלי חיזבאללה במהלך סריקת בית בכפר טיר חרפא. עוד חמישה נהרגו בהיתקלות: סרן איתי מרקוביץ, סמל יואב דניאל, סמל שלו יצחק סגרון, סמ"ר ניר גופר וסמ"ר דרור חן זכרם לברכה. "שבועיים לפני שנהרג חשבתי לעצמי: אם באים להודיע, מאיזו דלת הם ייכנסו? הקדמית או האחורית?", שיתפה יעל. כשנתנאל סיפר על אחיו הקטן, עיניו דמעו. "אנחנו מאוד-מאוד שונים", אמר. שי: "אבל אתם גם מאוד-מאוד דומים, פיזית".
נתנאל: "גם פיזית, וגם בלעשות דברים שונה מהמשפחה, וכל אחד מאיתנו לקח כיוון מאוד שונה". שריה התגורר שנה בחוות נווה אורי שבגוש עציון, הקרויה על שמה של אורי אנסבכר ז"ל. נתנאל מתגורר עם בן זוגו בדרום תל אביב.
"לשם ואני התחתנו באפריל 24'", הוא סיפר. "שריה הגיע לחתונה והיה הכי שמח בעולם. זו אחת התמונות הבודדות שלנו יחד. בכל פעם שיצא מעזה, היינו עושים שיחת וידיאו. עברנו דירה באוגוסט, גרנו לפני זה בצפון הישן, ובשבת האחרונה הוא היה אמור לבוא אלינו לדירה. הוא לא הספיק. תמיד קיוויתי שאחרי שישתחרר, נהדק את הקשר. זה כבר לא יקרה".
שריה ואיל אהבו מאוד להאזין למוזיקאי מארק אליהו, שמנגן בין היתר בקמנצ'ה, כלי קשת פרסי. "הם תכננו ללמוד יחד לנגן בכלי הזה אחרי ששריה ישתחרר מצה"ל", אמרה אמם. לאחר נפילת אחיו, חבריו של איל מהמילואים קנו לו קמנצ'ה והיום הוא לומד לנגן עליו, לדבריה, "גם בשביל עצמו וגם לזכר שריה".
"ההצלחה שלי ההנצחה של אבא"
אחמד חיר א-דין רק בן 16, אבל כבר התנסה בהובלת תרגיל פשיטה על יעדי אויב. זה היה במהלך אימון טקטי של הפנימייה הצבאית בחיפה. "נתנו לי להיות מפקד כיתה", נזכר. "חשבתי איך אסחוף אחריי את החניכים ואיך אדבר איתם, ואז ניסיתי לדמיין מה אבא שלי היה עושה. דיברתי איתם באותה צורה, עם אותה כריזמה שהייתה לו, ובאמת, יצא לי מצוין".
אביו של אחמד הוא סגן-אלוף מחמוד חיר א-דין ז"ל מחורפיש, בוגר הפנימייה וקצין במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן. מחמוד נפל במהלך מבצע מיוחד בחאן יונס ב-2018, ולאחר מותו עוטר בצל"ש הרמטכ"ל. הוא הותיר אחריו אישה, נאהד סאבק-בריק, קלינאית תקשורת ומדריכת הורים, ושני בנים - רם, שהיה אז בן חמש, ואחמד, שהיה בן תשע.
מגיל צעיר היה ברור לאחמד שילך לפנימייה הצבאית. "אבא תמיד סיפר כמה היא הייתה משמעותית עבורו, ורציתי להמשיך בדרכו. אבל לקח לי הרבה זמן לשכנע את אמא שלי".
"היה לי מאוד קשה עם זה", הסבירה נאהד. "ניסיתי לשכנע אותו לעשות סגירת מעגל בדרכים אחרות. בכיתי המון, אבל בסוף הצלחתי לשחרר. עכשיו, כשאני יודעת כמה זה עושה לו טוב ואיך הוא פורח שם, אני מאוד שמחה על ההחלטה". אחמד לא היחיד: עוד ארבעה מבני משפחת חיר א-דין המורחבת הלכו לפנימייה בעקבות מחמוד.
אחמד הצטרף לפלוגת "רועי", שנקראת על שם רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, מ"פ בסיירת נח"ל ובוגר הפנימייה בעצמו, שנפל בקרב גבורה ב-7 באוקטובר. כמו חבריו, אחמד לומד בבית הספר הריאלי, ולצד הלימודים הצבאיים הוא מתעתד לעשות 5 יחידות במתמטיקה ובפיזיקה. בימים אלה הוא שוקד על הכנת שיעור על אודות אביו שיעביר לחניכי הפלוגה, "בעיקר עליו כבן אדם ומה אפשר לקחת ממנו".
מה אתה לקחת ממנו?
"את הנחישות - כשאני שם לעצמי בראש מטרה, אני אעשה 100% כדי להשיג אותה. ואת שמחת החיים - הוא תמיד חייך ורואים את זה בכל התמונות. חברים שלו סיפרו לי שהוא תמיד היה כזה צ'יל, רגוע גם במצבים קשים".
מחמוד גדל בכפר הדרוזי חורפיש למשפחה של שמונה אחים ואחיות. ב-1997 התגייס לסיירת צנחנים, היה מ"מ בחטיבה ולאחר מכן עבר למערך המבצעים המיוחדים. "הייתי בת 17 כשהכרנו", סיפרה נאהד. "מחמוד היה אז בן 24 ובדיוק החל את הקורס ביחידה. שנתיים אחר כך התחתנו, וזמן קצר לאחר מכן יצא לפעילות המבצעית הראשונה שלו".
מחמוד נפל ביום ראשון. כמה ימים קודם לכן הגיע הביתה. "זו הייתה חופשת מסיק הזיתים, ובאותה תקופה שיפצנו את הקליניקה שלי", נזכרה נאהד. "בבוקר מחמוד לקח את אחמד והם נסעו למושב חוסן לקנות משטח PVC לרצפה".
אחמד: "אני זוכר שנכנסו לחנות שטיחים והמוכרת סיפרה לנו על הבת שלה, שבדיוק התחתנה. אחר כך הלכנו לאכול נקניקייה בלחמנייה". נאהד: "ואז הם חזרו הביתה. ומחמוד הכין כוס קפה לדרך, חיבק אותנו ונסע לעבודה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. ביום שבת הלכנו לים, זה היה ב-10 בנובמבר, בחורף. אחמד ורם נכנסו למים עם הבגדים ושחו. צילמתי לו וידאו ושלחתי לו. ביום ראשון בצהריים עוד דיברנו בטלפון, ובלילה הוא נהרג".
לצד עבודתה, נאהד היא חברת הנהלה בארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "במשך שנים, מחמוד חיר א-דין היה מוכר לציבור רק כסא"ל מ', בלי שם ובלי פנים", אמרה עו"ד זהבה גרוס מידן, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ואלמנתו של רס"ן יוסף מידן ז"ל, שנפל ב-1984. "התמונות שבאלבום מזכירות שמעבר להיותו גיבור וקצין אמיץ, מחמוד היה גם אבא, בעל ואיש משפחה, שנוכחותו ממשיכה ללוות את יקיריו בכל יום". מנכ"ל הארגון, שלומי נחומסון, הוסיף כי "לצד הגבורה וההערכה הציבורית, יש כאן גם סיפור אישי מאוד של משפחה, זיכרון ואהבה".
אחמד סיכם: "כל משפחה שכולה מחפשת איך להנציח את הקרוב שנפל. ההצלחה שלי תהיה ההנצחה של אבא".
"אמא לא רוצה ילדה גיבורה"
כששאלו את נעמה בוני ז"ל מה היא עושה בצבא, תשובתה הייתה "חובשת של הנפש". כך ראתה את תפקידה כמש"קית ת"ש - אחת שמצילה חיים. אבל בבוקר 7 באוקטובר, בש"ג של מוצב יפתח שליד זיקים, היא באמת הצילה חיים.
"מישהו אחר אולי היה בורח", אמרה אמה יעל. "אבל לא נעמה. כשהתקרבו המחבלים היא הזהירה את אנשי המוצב והמשיכה לדווח בקור רוח לחמ"ל על כל מה שקורה. נעמה, שמעולם לא הוכשרה כלוחמת, נשארה בפילבוקס עד הרגע האחרון עם סמ"ר עידו הרוש ז"ל, שהגיע לסייע לה ונהרג. היו גם כאלה שלא באו לעזור. בסופו של דבר, ירו בה מטווח אפס".
עוד שבעה חיילים וקצינים נפלו בקרב: סגן יואב מלייב, סגן סהר טל, סמ"ר אוראל משה וסמ"ר יובל בן יעקב מגדוד 77; סמל נתנאל יאנג וסמל עילי בר שדה מגדוד 13 של גולני; וכן רס"ן אריה צירינג, מפקד פלגה ביחידת "עוקץ". הם לחמו מול עשרות מחבלים שצרו על מוצב יפתח ומנעו את כיבושו. "בהתחלה היה לי קשה עם המילה 'גיבורה'", הודתה יעל. "אף אמא לא רוצה שהילדה שלה תהיה גיבורה; היא רוצה אותה בבית. אבל נעמה באמת פעלה בגבורה".
את מוצאת בזה נחמה כלשהי?
"נחמה זו מילה גדולה, אבל כל דבר שהתגלה אחרי נפילתה וממחיש את הערכים והעוצמה שלה, הוא סוג של נחמה". הערכים הללו, הסבירה אמה, באו לידי ביטוי גם בהיותה מש"קית ת"ש צעירה שסיימה את הקורס בהצטיינות - ילדה בת 19 שדאגה לחיילים כאילו היו ילדיה.
"אני זוכרת שקנינו מקרר ומכונת כביסה חדשים ותרמנו את המכשירים הישנים לאמא חד-הורית. נעמונה כעסה עלינו ואמרה: 'יש חיילים שצריכים את זה יותר'. ביום האזכרה דפק לנו בדלת חייל מהגדוד וסיפר שנעמה הצילה את המשפחה שלו אחרי שהתעקשה מול המג"ד שיקבלו סיוע. גם כשיצאה הביתה, לא הייתה מסוגלת להתנתק. היא אמרה לי: 'אמא, קיבלתי 230 הודעות מחיילים. מה אני אמורה לעשות? מצד אחד, אני לא יכולה לענות לכולם כשאני בחופשה. מצד שני, אני לא יכולה שלא לענות להם'".
יום לפני נפילתה הגיעה לבקר אותה חברה מעפולה שסבא שלה מתגורר באשקלון. "הן ישבו בש"ג, אכלו ופיצחו גרעינים. שאלתי את החברה על מה דיברו והיא סיפרה לי שנעמה אמרה לה: 'אם יבוא לפה מחבל, מקסימום אני יכולה למלא לו מסמכי ת"ש'".
נעמה, בתם של יעל ויואב בוני ואחות של יובל ויאיר, נוכחת בכל פינה בבית שאליו עברו לפני חודשים ספורים. את החדר שלה העבירו למרפסת. תכולתו - מפוסטר של סיימון וגרפונקל דרך מדפים עמוסי דיסקים ועד "הספר המשוגע" של חיים גורי - לא מאפיינת צעירה בת גילה. על קיר המסדרון, בתוך מסגרת, ציור שלה מגיל תשע שעליו כתבה: "לאימוש - אני אוהבת אותך ומאחלת לך המון אושר ושמחה. מאוהבת, נעמה בוני". על קיר אחר ברכה שכתבה ליום הולדתו ה-52 של אביה, עשרה חודשים לפני נפילתה.
יעל, מורה לערבית במשך כ-30 שנה, לקחה פסק זמן מההוראה ועובדת כיום כסגנית מנהלת המרכז להדרכת מורים במחוז צפון של משרד החינוך. "כשאתה מלמד בתיכון והילדה שלך נהרגה בת 19, כל ילדה עם תלתלים בגובה 1.75 מטר נראית לך כמו הבת שלך. הרגשתי שאני צריכה להתרחק קצת מחדוות הנעורים של בית הספר", שיתפה.
בימים אלה מסיימת יעל בוני את כתיבת הספר "שומרת נפשי", שעוסק בהתמודדות עם השכול. "במקביל פתחתי קבוצת וואטסאפ בשם 'אור וערך לנעמה', שבה אני מנתחת את פרשת השבוע בראי ה-NLP לחיזוק ולהשראה. כבר יש בה 900 חברים ואני מקווה להגיע ל-1,000".
זו התמודדות יומיומית. "אמרתי לפסיכולוגית שלי שמגיעה לי מדליה", סיפרה יעל. "הצלחתי לארוז את כל החפצים שלה, לעבור דירה, לכתוב ספר. אנחנו קמים כל בוקר לעבודה. עשיתי קורס קצינות במילואים ואני מלווה פצועי 'חרבות ברזל' כקצינת תל"ם (תמיכה, ליווי וסיוע במיצוי זכויות). אתה צריך לראות אותי על מדים. אני לא רק אמא שכולה; אני אמא שיכולה".
"שנוכל להתחבק שוב"
בני משפחת ג'אן התיישבו על כר הדשא שלצד הטיילת, באותה נקודה ובאותו סדר שבו הצטלמו לפני 22 שנה. בזמן שהצלם מחפש את הזווית המדויקת, מתעורר דיון: איפה תשב האחות אור-יה, שנולדה אחרי הרצח של מאור. הפתרון שעולה: היכן שישב מאור בתמונה המקורית, אבל האחות הדר הראל פוסלת מיד: "אור-יה לא אמורה למלא את החוסר שלו".
מאור, בוגר ישיבת ההסדר בנהריה שנקראת כיום על שמו, התגייס לגדוד שקד של גבעתי בשיאה של האינתיפאדה השנייה. חלק גדול משירותו העביר בעזה. "באחת השמירות חלף כדור של צלף במרחק של סנטימטר מהראש שלו", שיתפה אבלין, אימו. "הוא לא סיפר לנו כדי לא להדאיג אותנו. שמענו על זה מחבריו רק אחרי מותו".
במהלך שירותו נשא מאור לאישה את מוריה, ובחודש השמיני להריונה עבר לשרת קרוב לבית, במפקדת חטיבת הנח"ל בבית ליד. הלוחם עז הנפש, שראה את המוות בעיניים יותר מפעם אחת, נרצח בפיגוע התאבדות בכניסה לקניון השרון בנתניה כשהגיע לבקר את חניכיו מבני עקיבא. בפיגוע נרצחו גם אנה ליבשיץ, יוליה וולושין, נופר הורביץ ורחל (חלי) בן אבו. חודש וחצי אחר כך נולדה ישועה, הבת שלא זכה להכיר.
כשאירע האסון, הוריו היו בטיול בבולגריה. "הגענו למלון באיזו עיירה שכוחת אל, ואז שמענו על הפיגוע", נזכרה אבלין. אנשי השגרירות הודיעו להם כי בנם נפצע אנושות, והם החלו במסע חזרה לארץ. "נסענו לשדה התעופה ברכבת של פעם, כמו בספרים של אגתה כריסטי", שחזרה. "תאים-תאים שביניהם מסדרון ארוך. שמו אותנו בתא נפרד ואז, משום מקום, אמרתי ליוסי: 'אנחנו נביא עוד ילד'". יוסי: "ידענו לאן זה הולך וביקשנו לא לנתק אותו מהמכשירים. אם ימות, אז בצורה טבעית. למחרת מאור נפטר".
ב-13 בנובמבר 2006 נולדה אחותו אור-יה, כיום חיילת. "כל הזמן היו אומרים לי בבית 'את האור שלנו'", שיתפה. האחות הדר הוסיפה בחיוך: "כשהיינו כועסים עליה היא הייתה אומרת 'אבל אני האור שלכם'".
אור-יה: "מגיל קטן שמעתי סיפורים על מאור, ראיתי תמונות שלו והוא היה נוכח בבית. בערך בכיתה ד' התחלתי להרגיש שיש לי תפקיד - למלא את החוסר שלו. אף פעם לא השוו אותי אליו, אבל ידעתי שהוא היה אדם טוב, והרגשתי שאני צריכה לעמוד בציפיות ולהיות טובה כמוהו. הייתה תקופה שלא הצלחתי לבטא את השם שלו. כשהיו מדברים עליו הייתי קמה והולכת". אבלין: "היא הרגישה שהתפקיד שלה זה שלא נהיה עצובים. כמובן שזה לא נכון". אור-יה: "רק כשהתבגרתי התחלתי להבין שאני לא תחליף, אלא בן אדם בזכות עצמי".
ישבנו בסלון בית משפחת ג'אן. על הקירות ציורי נוף שציירה אבלין על פי תמונות שצילם מאור. גם התמונה שנבחרה לכתבה היא חלק מסדרת תמונות שאת רובן הוא צילם. "זה היה ביום הולדת 50 שלי, פחות משנה לפני שנהרג", נזכר יוסי. "כל הילדים עוד גרו בבית. הם רצו להפתיע אותי, הכניסו אותי למכונית וקשרו לי את העיניים. מאור נהג, וכשהגענו לטיילת הורידו לי את כיסוי העיניים ואני רואה מולי מדריך עם מצנח רחיפה. זו הייתה הגשמת חלום. המדריך עשה איתי סלאלומים באוויר, והם חיכו למטה. כשירדתי, הראש שלי הסתובב".
מאור ג'אןאביב, שהיה אז בן 11, שיתף: "אני זוכר את אבא שוכב אחרי זה חצי מעולף על הדשא". הדר (37), אם לחמישה ומורה בישיבה התיכונית שבה למד מאור, היא מנהלת קהילות בעמותת "האחים שלנו", שפועלת לחיזוק החוסן הנפשי, הרגשי והחברתי של אחים ואחיות שכולים כמוה. לאחרונה סיימה טירונות שלב ב' המיועדת לנשים נשואות, והיא ממתינה לשיבוץ במילואים. האח אלירן, שצעיר ממאור בשנה, נמצא עכשיו במילואים בלבנון.
מאור היה צריך להיות היום בן 42. "אילו היה בחיים, הוא היה היום ראש ישיבה", משוכנע אביו, ומראה לי את הספר "למאור פניך", אסופת מאמרים לזכרו שכתבו בכירי הרבנים בציונות הדתית לצד דברי הספד של יקיריו. "אני בטוח שה' בחר בך כי רצה אותך לידו", כתב האב בסוף הספר, "אבל אנחנו מאמינים בתחיית המתים. ואני מתפלל שיום זה יגיע מהר ככל האפשר, כדי שנוכל להתחבק שוב".
"נגדע ענף שלם"
כשנולד בנה הבכור ב-8 ביוני 1962, חלקה רחל בלימן חדר בבית החולים עם שתי אמהות צעירות: אילנה, אשתו של יוסי בנאי ז"ל, ויולדת נוספת, חרדית. "שאלו את אילנה איך תקרא לבן שלה, והיא אמרה: 'יובל'", סיפרה מיכל בלימן-הררי, בתה של רחל. "שאלו את אמא שלי איך תקרא לבן שלה והיא לא הסכימה לומר. אז האישה החרדית אמרה לה: 'תקראי לו שי, מהפסוק בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לה'ַ צְבָאוֹת'. וזה בדיוק השם שאמא חשבה עליו עוד קודם".
יובל הפעוט גדל להיות המוזיקאי יובל בנאי, מנהיג להקת משינה. שי בלימן, אחיה של מיכל, למד מתמטיקה וחשבונאות באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית, וכשפרצה מלחמת לבנון הראשונה גויס למחלקת מרגמות שנבנתה על טהרת העתודאים וסופחה לגדוד סדיר של הנח"ל.
15 צפייה בגלריה
"הצטלמו אז ברגעים מיוחדים". שי ומיכל מחופשים בילדותם בכיכר דיזנגוף
(צילום: אלבום משפחתי)
יובל בנאי כתב ושר את "שמונים ושתיים בגבעות של ביירות" ("לא יכול לעצור את זה"), על חוויותיו מאותה מלחמה. שי ז"ל נפל בגבעות החולשות על כביש ביירות-דמשק, בפאתי העיירה בחמדון. בידיעה שפורסמה אחרי נפילתו אמר אביו אברהם ששי לא באמת היה לוחם. "בעקבות זאת קיבלנו מכתב מנהג הנגמ"ש שלו: 'למה אתם אומרים את זה? אתם יודעים כמה פגזי מרגמה הוא ירה במלחמה?'", שיתפה אחותו.
בילדותם הרבו שי ומיכל לבלות בכיכר דיזנגוף, סמוך לבית סבתם. "זה עוד בתקופה של המזרקה המקורית והדשא", ציינה. התמונה שמתפרסמת כאן צולמה כשאחיה היה בן שבע והיא בת שלוש. "שי התחפש לטירולי, כי זמן קצר קודם לכן היה עם ההורים שלי באוסטריה, ואני התחפשתי לכיפה אדומה. הצטלמו אז רק ברגעים מיוחדים, לא כמו היום. יש לנו תמונות מכיכר דיזנגוף ומהירקון ומהרבה מקומות בארץ. אפילו תמונות מהגדר הטובה, שער הכניסה ללבנון. ב-1981 היינו שם עם קבוצת סוכני נסיעות מחו"ל שאבא שלי ליווה במסגרת עבודתו באל על, ובדיוק כשהגענו התחיל מטח קטיושות".
מיכל (59), בעלת חברה לייעוץ ארגוני ופעילה בעמותת "האחים שלנו", נשואה לשחר, אמא ליואב, נועה ויעל וסבתא לשתי נכדות. היא זוכרת את אחיה כנער שנון, מבריק ומצחיק שהגן עליה - אבל לא בכוח הזרוע. "כשהייתי בת שבע כמה ילדים הרביצו לי, אז הוא רקח אבקת גירוד והתיז עליהם. מצד אחד הוא היה תלמיד מצטיין וממושמע, בכל זאת גדלנו אצל מנהלת בית ספר. מצד שני, הוא היה מאוד אהוב על כולם, חלק מהחבר'ה המגניבים, נבחר לוועד הכיתה, הלך לצופים".
בשנת 2022 הפיקה מיכל סרט דוקומנטרי לזכרו בבימויו של דני אורן. "הבנתי שאני מחזיקה חתיכה אחת בפאזל, של ילדה בת 16 שרואה את אחיה בן ה-20, ושאני רוצה להבין את התמונה המלאה", הסבירה.
במהלך התחקיר לסרט נפל לידיה אוצר: עשרות מכתבים ששלח לידידה בשם אורנה, שאיתה התכתב במשך כשלוש שנים. מיכל הקריאה לי מתוך אחד המכתבים: "שיעורי ספרות נועדו כזמן מנוחה לאנשים שיוכלו לנוח כדי להגיע לדבר האמיתי - שיעורי מתמטיקה". שי היה צריך להיות היום בן כמעט 64. אחותו לא מעסיקה את עצמה בשאלות של מה היה קורה אילו. אבל בתה הצעירה יעל, שלא הכירה את הדוד שניבט מהתמונות, דווקא כן.
"כשיעל למדה אמנות, היא עשתה עבודות שקשורות אליו", סיפרה מיכל. "יום אחד שאלה אותי אם זה בסדר שהיא תשלב את שי בתמונות משפחתיות. אמרתי לה 'כן'. אחרי כמה זמן היא הראתה לי את העבודות, והייתה שם תמונה אחת שהרגה אותי: צילום עם ההורים ועם הילדים שלי שהיא הוסיפה אליו בקווי מתאר את שי - אבל גם את אשתו ואת הילדים שמעולם לא היו לו. ופתאום אני קולטת שלא רק הוא אבד: נגדע להם ענף שלם של בני דודים. זה נכון גם לנו כעם וכמדינה: איבדנו במלחמות מסה ענקית של אנשים נהדרים, מוכשרים, מוצלחים, שעתידם היה לפניהם. כשבוחרים באופציה הצבאית, חייבים לתת על זה את הדעת".
