כבר כמה ימים שאני חושבת על ההורים השכולים של השבעה באוקטובר. בחודשים האחרונים פנו אליי לא מעט מהם, מבקשים "רק לשמוע שוב את הקול של יקירי". יש אפליקציה, אמרו להם, שיכולה ליצור מחדש את קולו של הבן, של הבת. עוד הודעה, עוד משפט, עוד "אני אוהב אותך, אמא". טכנולוגיה כמעט מושלמת. כישוף דיגיטלי.
הנה, בטקס המשואות שיתקיים מחר (רביעי) יופיעו המתים. עפרה חזה, שושנה דמארי ועוזי חיטמן "ישירו" בקולם, באמצעות בינה מלאכותית. מישהו במשרד ראש הממשלה החליט שזה רעיון טוב, "להוקיר את העבר ולחבר אותו לטכנולוגיות של ההווה". הציבור פחות התלהב.
במדינה שבה האבל הפך לתעשייה, הבינה המלאכותית מציעה אשליה מפתה: אפשר להמשיך, אפשר להשאיר פתח, אפשר לדחות את הפרידה. ואולי זה אפילו מנחם. מי אני שאגיד להורים שכולים איך להתאבל? ובכל זאת, יש כאן משהו שמטריד.
הרשתות החברתיות כבר שינו את האופן שבו אנחנו מתאבלים. עכשיו הבינה המלאכותית לוקחת את זה צעד אחד קדימה. האם עפרה חזה הייתה מסכימה לשיר בטקס ממלכתי של ממשלת נתניהו? מי יודע. אבל כשהיא "שרה", איש לא שואל אותה
הטכנולוגיה הזאת מייצרת שקר מלטף. תמונה שמעולם לא צולמה. קול שמבטא מילים שמעולם לא נאמרו. עוד מעט יהיו סרטונים של חיילים שנפלו "מספרים" לילדיהם סיפור לפני השינה, סיפור שאבא מעולם לא סיפר. האם זה זיכרון? האם זה אמיתי?
"מתגעגע אליו, לא לגרסה המצוחצחת"
אחד הקצינים שפגשתי השבוע בחזרות לטקס יום הזיכרון סיפר לי על חברו שנהרג במלחמה. "אני זוכר אותו כמו שהוא היה קצת מעצבן, לפעמים אנוכי, עם צחוק מתגלגל שאי אפשר לשכוח. אבל המשפחה עשתה לו דף זיכרון מושלם. דמות אידיאלית. חייל מושלם, חבר מושלם, בן מושלם. זה לא הוא". הוא נאנח. "אני מתגעגע אליו, לא לגרסה המצוחצחת שלו".
הרשתות החברתיות כבר שינו את האופן שבו אנחנו מתאבלים. עכשיו הבינה המלאכותית לוקחת את זה צעד אחד קדימה. כבר לא מדובר רק בהנצחה, אלא בהמצאה מחדש. האם עפרה חזה הייתה מסכימה לשיר בטקס ממלכתי של ממשלת נתניהו? מי יודע. אבל כשהיא "שרה", איש לא שואל אותה.
בשבוע שעבר דיברתי עם אמנון, אב שכול טרי. "הראו לי איך אפשר לקבל הודעות ממנו", אמר על בנו שנפל. "אמרתי להם אני לא רוצה לדבר עם רובוט. אני רוצה את הבן שלי, לא סימולציה". הוא השתהה רגע. "ובכל זאת, לפעמים בלילה, כשאני לא מצליח להירדם, אני חושב אולי בכל זאת לנסות".
האם יש גבול שצריך להציב? אני חושבת שכן. תיעוד כן. שימור זיכרון, כן. אבל המצאת דמויות, מילים, קולות? זו כבר לא הנצחה. זו החלפה. מחשבות רבות בלב אישה טכנולוגית ביום כזה.
המחיר הנסתר הוא אובדן האותנטיות, ובמדינה שנלחמת על זיכרון אותנטי מול הכחשה והשכחה, זה מחיר כבד מדי. הרי אנחנו יודעים חד וברור איך אבל נִרְאֶה. כואב, מבולגן, מורכב. יש ימים שהגעגוע צורב והזעם מציף. יש ימים של חיוך והקלה. והתנועה הזו בין השלבים, היא עצמה חלק מהתהליך.
קרן שחרבסוף, אולי השאלה היא לא רק אם מותר "להחיות" את המתים, אלא מה אנחנו מוכנים להמית כדי לעשות זאת? האם אנחנו מוכנים לוותר על האמת המורכבת לטובת אשליה נוחה?
במדינה שהזיכרון הוא סלע הקיום שלה, הפיתוי להשתמש בכל טכנולוגיה שמשמרת אותו הוא עצום. אבל דווקא כאן צריך לומר: יש דברים שהמכונה לא יכולה להחליף. האומץ להתמודד עם החלל הריק, עם השקט שנשאר, הוא חלק מהמחויבות שלנו לאלה שהלכו.
קרן שחר, מרצה ומומחית לבינה מלאכותית יוצרת
