הקמת הממשלה החדשה מטלטלת את ישראל, והמחלוקת, כאן ובעולם, כבר אינה בין ימין לשמאל, אלא בין שמרנים לליברלים.
עקרונות הליברליזם - חירות אישית, זכויות אדם, חופש הביטוי והכרה בזכותו של אדם להגדרה עצמית של זהותו - נתפסים כמאיימים על ערכי המסורת והלאומיות, וכתגובת־נגד מתחזקות המגמות השמרניות שרואות בליברליזם סכנה קיומית.
לא במקרה עיקר הוויכוח נסוב סביב הדמוקרטיה. על פי תפיסת העולם השמרנית, הדמוקרטיה היא זרועה הארוכה של הליברליזם, והיא מעניקה מקום נרחב לזכויות מיעוטים על חשבון זכויות הרוב. בשנים האחרונות עמדה זו זכתה לחיזוק עקב התפתחותה של התנועה הפרוגרסיבית, טשטוש הגבולות בין שתי התנועות והקושי של השמרנים להבדיל בינהן.
השינויים שחלו בעולם מבהירים עד כמה בני האדם כמהים למבנה מאוזן שכולל עקרונות של לאומיות ומסורתיות, לצד זכויות וחופש הפרט, אך דווקא הליברלים מסרבים לבחון לעומק מבנה כזה.
היפוך תפקידים אבסורדי
גם בישראל חל היפוך תפקידים אבסורדי: השמרנים מבקשים להשתמש ב"ממלכה" כדי לממן צרכים של מגזרים וקהילות. הממלכתיים מעוניינים במוסדות ציבוריים כגון שידור ציבורי, השמרנים מבקשים להפריטם. השמרנים מאמינים בשוק פתוח, הממלכתיים - במדינת רווחה. השמרנים הפכו למהפכנים. עולם ישן - עד היסוד נחריבה. הליברלים הפכו לשמרנים. חרדים מפני שינויים ומהפכות.
השמרנות הישראלית העכשווית מסוכנת מפני שרק ברגע האמת היא נזכרת שהיא כזו. את שירותי הדת היא לא מוכנה להפריט, ואת השינוי בבחירת השופטים היא לא מתכוונת להחיל על מערכת בתי הדין הרבניים. השמרנים טוענים לחונטה של חבר מביא חבר, ובינתיים ממנים דיינים על פי שיוך מפלגתי או משפחתי.
אבל גם התפיסה הליברלית העכשווית בישראל מסוכנת. היא כמעט אינה עוסקת בממד הלאומי ובזיקה היהודית, אלא מתמקדת במרחב הגלובלי. השיח הליברלי לא מכיר בעומק הטיעונים של השמרנים ומייחס להם גזענות ואף פשיזם, ותחת ערכיהם החשובים נרמסים ערכים חשובים לא פחות של קהילות מסורתיות.
טרם נוצר כור היתוך אמיתי, תפיסת עולם קוהרנטית המציעה שילוב בין שימור הרעיון הלאומי והמסורתי לבין ההגנה על חירויות הפרט. אוכלוסיות רבות בישראל מרגישות שמעולם לא זכו ליהנות מפירות הליברליזם, שתרם רבות לנשים, לקהילת הלהט"ב ולערביי ישראל, אך לא שיפר את איכות החיים של תושבי הפריפריה למשל. רבים מהם מרגישים שערכי הליברליזם לא רק שלא מועילים להם, אלא גם מסכנים את זהותם. הם יודעים שגם השמרנים כנראה לא ידאגו לרווחתם הכלכלית, אבל לפחות יתרמו לגאוותם הלאומית.
טרם נוצר כור היתוך אמיתי, תפיסת עולם קוהרנטית המציעה שילוב בין שימור הרעיון הלאומי והמסורתי לבין ההגנה על חירויות הפרט
בחירות בישראל לא מוכרעות על שאלת הגבולות או על יוקר המחיה, אלא על זהות ושבטיות, שחלק מהמנהיגות הפוליטית לא מודעת לעוצמתן ולחשיבותן. ייתכן ששיקולים קואליציוניים מנעו דיון מקיף בסוגיות האלה, כך שהשינויים שהתחוללו הונעו מכוח לחצים פוליטיים ומבלי שהוקדשה להם המחשבה המעמיקה הנדרשת.
כשל רעיוני
ההתמקדות של המחאה במערכת המשפט, נושא חשוב וראוי כשלעצמו, מהווה עדות לכשל הרעיוני החמור. לא פירוק החינוך הציבורי, לא סוגיית ביטול חוק השבות ולא יחסי ישראל ויהודי התפוצות הוציאו את אנשי המרכז־שמאל לרחובות, למרות שהם עשויים להשפיע על דמותה של ישראל לא פחות ואף יותר. המחנה הליברלי נדרש לשאול את עצמו ביושר למה.
גם השימוש התדיר בהגדרה של ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" מחייב חשבון נפש: צד אחד לא רואה חשיבות יתירה ברכיב היהודי, והצד השני דוגל בדמוקרטיה מצומצמת. שיטת משטר, אבל לא השקפת עולם.
המשבר הלאומי הזה מחייב כור היתוך חדש: תפיסת עולם המאזנת בין העמדות השונות. גיבוש הגות רעיונית לצד מתווה יישומי מהווה את אבן הראשה להצלתה של ישראל ממחלוקת חריפה שמאיימת על הלכידות החברתית, ועל תחושת השייכות והזהות של כלל חלקי החברה. יש הרואים באש המחלוקת עצמה, ולא בשינויים שמובילה הממשלה או במחאה נגדם, את הסכנה הקיומית לעתידה של ישראל.
הפתרון הזה מסתמך על ההנחה שרוב אזרחי ישראל אינם "ליברליים" או "שמרנים", אלא מבקשים לחזק את ערכי הזהות והלאומיות בלי לפגוע בזכויות הפרט, סבורים שיש להימנע מריכוז הכוח אך לפעול להעמקת המשילות, רוצים כלכלה חופשית אך לא מוכנים לוותר על האחווה החברתית.
המחלוקת הקשה גורמת לישראלים רבים להתכנס במבנים שבטיים תוך התנגדות אוטומטית לכל שינוי שיהווה "ניצחון" לצד השני. גם המנהיגות הישראלית לא מתנהגת כאילו היא בשלה לפשרות. אלה, גם אם תבואנה, תהיינה בבחינת הפסקת אש תוך המתנה להזדמנות הבאה. כפי שנראה, פנינו למלחמה ולא לשלום.
הדרך היחידה למנוע זאת היא תפיסת עולם חדשה, שביל זהב ישראלי המשלב בין הרעיונות והערכים השונים כתוכנית חירום לאומית לתיקון יסודי ומקיף.
