בנימין נתניהו אוהב ממשלות אחדות. כמה הוא אוהב ממשלת אחדות? בעיקר כשהיריב נכנס אליהן, משאיר את ההבטחות שלו בחוץ ומגלה מאוחר מדי מי מנהל את האירוע. שאול מופז נכנס לממשלה ב-2012 ויצא כעבור 70 יום. בני גנץ נכנס ב-2020 עם הבטחה לרוטציה שמעולם לא קרתה. נתניהו נשאר בכיסא, ושותפיו נשארו עם החשבון. ככה הוא אוהב ממשלת אחדות.
נתניהו ואלישע מדן באוהל מחאה לממשלת אחדות
גם אחרי שבעה באוקטובר, כשנדמה היה שהפוליטיקה אמורה לפנות מקום לאסון, ההרגלים הישנים לא נעלמו. ב-11 באוקטובר 2023 נכנסו גנץ ואיזנקוט לממשלת החירום. פחות מיממה אחר כך (יממה!), ח"כ משה סעדה מהליכוד כבר תקף את גנץ בערוץ 14. עוד לא יבשה הדיו על האחדות, וכבר התחילו להגיש את החשבון. "חשובה ממשלת חירום, אבל צריך לזכור את נאום הכלניות של גנץ", אמר סעדה וסיים בהסבר למה צריך דווקא את נתניהו. איזנקוט היה שם וראה מקרוב איך עובדת השיטה.
שלוש שנים אחר כך, משהו השתנה. איזנקוט הוא זה שקיבל את המנדט להרכיב ממשלה, ונתניהו הוא ראש ממשלת מעבר. אבל מי שציפה לעוד סיבוב מוכר של הצעות אחדות, ספינים ומשיכת זמן, מגלה יריב מסוג אחר. איזנקוט מדבר עם כולם, גם עם נתניהו, אבל במקביל הוא מפעיל את הרוב בכנסת, מקדם ועדת חקירה ממלכתית ומבהיר שהימים שבהם נתניהו שיחק לבדו על מגרש ריק הסתיימו. הכנסת איננה תפאורה בהצגה של איש אחד. יש בה רוב שמתכוון לעבוד.
המשא ומתן רק התחיל. איזנקוט עוד יכול לטעות, להתפשר, ואפילו ליפול לאותן מלכודות. מוקדם לכתוב עליו שירי הלל. אבל דבר אחד כבר אפשר לומר: נתניהו אולי לא שינה את השיטה. הפעם, לפחות בינתיים, נראה שהאיש שמולו לא מתכוון לשחק לפי הכללים שלה. גדי הוא לא גנץ
השבוע זה הגיע גם למגרש שבו נתניהו רגיל להיות בעל הבית: הביטחון. בעקבות הפרסומים על אפשרות לפעולה נוספת באיראן, איזנקוט דרש ממנו לגלות איפוק ולהימנע ממהלכים צבאיים שאינם דחופים בתקופת המעבר. לא משום שאסור לפעול מול סכנה אמיתית, אלא משום שביטחון ישראל אינו כלי במאבק על הישרדות פוליטית. הוא לא הסתפק בדאגה מנומסת ובקריאה עמומה לאחריות. הוא שלח מכתב, דרש פיקוח והציב גבול.
וביום שישי הגיע מבחן נוסף. נתניהו ושליחיו, שרק לפני כמה שנים עשו הכול כדי להכשיר שותפות עם רע"ם ומנסור עבאס, ניהלו איתם מגעים וניסו להקים ממשלה בתמיכתם, מנהלים היום מסע הסתה נגד אותה שותפות בדיוק. הרשת מלאה בסרטונים שלהם מסבירים למה אפשר לשתף פעולה עם עבאס, ההבדל היחיד הוא שאז זה היה כדי להקים ממשלה בראשות נתניהו. עכשיו, כשאותה אפשרות עומדת לרשות יריביו, היא פתאום סכנה למדינה. ומה שהתחיל כמתקפה פוליטית הפך למסע דה לגיטימציה נגד ציבור ערבי שלם. גם כאן איזנקוט לא שתק. אפשר להתנגד למפלגות הערביות, הבהיר, אבל אי אפשר להכפיש חמישית מאזרחי המדינה. ממלכתיות היא גם לדעת לומר עד כאן.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיגנץ ואיזנקוט באו מאותו עולם צבאי. שניהם מדברים על אחריות, שניהם מאמינים באחדות. אבל יש הבדל בין ממלכתיות שמבקשת לא להרגיז אף אחד, לבין ממלכתיות שיודעת להגיד עד כאן. גם בפוסטים, גם במכתבים, גם סביב שולחן המשא ומתן.
המשא ומתן רק התחיל. איזנקוט עוד יכול לטעות, להתפשר, ואפילו ליפול לאותן מלכודות. מוקדם לכתוב עליו שירי הלל. אבל דבר אחד כבר אפשר לומר: נתניהו אולי לא שינה את השיטה. הפעם, לפחות בינתיים, נראה שהאיש שמולו לא מתכוון לשחק לפי הכללים שלה. גדי הוא לא גנץ.
