ההתבטאוית של יאיר גולן בריאיון לרדיו 103FM - "הכרה במדינה פלסטינית היא ללא ספק דבר שלילי לישראל" ו"לדבר על מדינה פלסטינית זה באמת דבר שהוא הרסני לישראל" - מצערות ומכעיסות. מצערות, משום שהן מאמצות את אחת מהנחות-היסוד שנתניהו והימין פועלים במשך שנים להחדיר לשיח הציבורי: הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל, בהתאם להחלטות האו"ם, היא דבר שלילי. ומכעיסות, משום שהן מצטרפת למאמץ - במיוחד עכשיו, על רקע ההכרה הגוברת בעולם במדינה פלסטינית - להוריד מהשולחן את האפשרות היחידה שיכולה להבטיח חיים בביטחון לשני העמים בארץ.
הפרויקט הפוליטי של הימין שבשלטון ברור: כשהם מדברים על "החלת ריבונות והגברת ההתיישבות", הם מתכוונים לספח את השטחים הכבושים בלי לתת אזרחות למיליוני הפלסטינים שמתגוררים שם. בגדה המערבית הם מתכוונים להגביר את ההתעללות וההתנכלות של המתנחלים והצבא, וברצועת עזה הם מקדמים מלחמה שהמטרה המוצהרת של השלב הנוכחי שלה היא להחריב את העיר עזה ולגרש את כל הניצולים. זה העתיד שהם מדמיינים לכל היישובים הפלסטינים.
בזמן שהימין מקדם בלהט משיחי את חזון האימים שלו, הצד שאמור היה להוות אלטרנטיבה מתנהל בגמגום ובבלבול. כשלפני שנה הצביעה מליאת הכנסת על הצהרה שקידמו סיעות הימין, שלפיה "כנסת ישראל מתנגדת באופן נחרץ להקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן", יו"ר כחול לבן בני גנץ הצביע ביחד איתם, ואילו סיעות הדמוקרטים ויש עתיד לא העזו להתייצב במליאה להצביע נגד. כעת, תהליך הכניעה לימין המשיך צעד אחד קדימה, כאשר יאיר לפיד ביטא לפני כשבועיים בכנס בוושינגטון את התנגדותו המפורשת להקמת מדינה פלסטינית, ואחריו המשיך גולן.
גולן איחד תחתיו את מפלגות מרצ והעבודה, שעם כל החולשות שהיו להן, עדיין ראו עצמן חלק ממחנה השלום, ותמכו בגלוי בהקמת מדינה פלסטינית. אולם מפלגת הדמוקרטים מציעה נוסחה חלופית: לא סיום הכיבוש ולא הסכם שלום ישראלי-פלסטיני, אלא מה שגולן מכנה "היפרדות אזרחית תוך שליטה ביטחונית".
אף ח"כ במפלגות הערביות לא קם בבוקר וסבור שהמשימה שלו ביום הקרוב היא להגדיל את מספר הישראלים שתומכים בסיום הכיבוש ובהגעה להסכם שלום ישראלי-פלסטיני
עבור מי שתומך בשלום ישראלי-פלסטיני, הבחירות הקרובות לכנסת מהוות בעיה. אומנם במצע של המפלגות הערביות כתובות כל המילים הנכונות (בעד מדינה פלסטינית, פינוי התנחלויות, וכו'), אבל אף אחת מהמפלגות האלה לא סבורה שזה התפקיד שלה לשכנע בזה את הציבור הישראלי. המפלגות הערביות נוהגות לשלוח לכנסת פרלמנטרים מעולים, כמו אוסמה סעדי, יוסף ג'בארין, סעיד אל-חרומי ואחרים, אולם חרף העשייה הפרלמנטרית הברוכה, עובדה היא שאף ח"כ במפלגות הערביות לא קם בבוקר וסבור שהמשימה שלו ביום הקרוב היא להגדיל את מספר הישראלים שתומכים בסיום הכיבוש ובהגעה להסכם שלום ישראלי-פלסטיני. ההצלחה שלהם בעיני עצמם ובעיני המפלגות שלהם לא נמדדת במידת יכולתם לשכנע את הציבור היהודי בישראל.
במפה הפוליטית-המפלגתית בישראל חסרה כיום מפלגת שלום - מפלגה שתדע לארגן בשורותיה את מי שכבר תומכים בסיום הכיבוש ובהקמת מדינה פלסטינית, ושפועלת באופן עקבי ומתמיד כדי לשכנע את מי שעוד לא תומכים. מפלגה שמובילה קמפיינים ציבוריים להגברת התמיכה בהסכם שלום ישראלי-פלסטיני, ואינה מפלגה של נושא אחד בלבד, אלא קושרת את סוגיית השלום גם בשאלות של צדק חברתי (המחיר הכלכלי הכבד שכולנו משלמים בגלל מדיניות של מלחמה מתמדת, שמנפחת את ההוצאות הצבאיות) וגם בשאלות של שוויון (העמקת והנצחת האפליה בחברה שלנו, בראש ובראשונה כלפי המיעוט הלאומי הערבי-הפלסטיני בישראל, אבל גם כלפי קבוצות נוספות).
מפלגת שלום כזו צריך שתהיה, כמובן, מפלגה יהודית-ערבית משותפת. לפעול יחד, ערבים ויהודים, זה לא רק נכון ערכית, אלא גם מתבסס על ההבנה שלרוב האנשים בחברה שלנו יש אינטרסים משותפים, עליהם ניתן לנהל מאבק משותף. מפלגה כזו לא צריכה להחליף, לבטל, או לבוא במקום הפעילות הקיימת בחברה האזרחית, שבה יש עשרות עמותות, תנועות וקבוצות מחאה, שלכולן יש תפקיד חשוב בעשייה למען שלום ושוויון, שאין לוותר עליו. אולם מפלגה היא כלי לאיסוף תמיכה ציבורית סביב רעיון, באופן שמאפשר לארגן אנשים ולבנות כוח כדי להשפיע ישירות על המדיניות ולעצב את האקלים הפוליטי במדינה. אחרי כמעט שנתיים של אסון בעזה, ונוכח ימין אלים שפועל להעמיק את האסון, הצורך במפלגת שלום בישראל הופך דחוף.
אורי וולטמן הוא חבר בהנהגת תנועת "עומדים ביחד"
