זכרו איפה הייתם כש"נעם" עוד הייתה מפלגה קטנה שסימנה להט"בים, חוקרות פמיניסטיות וחברים במשרד המשפטים שהשתתפו בהשתלמויות מטעם ארגונים ליברליים; בנקודת הזמן הזו בהיסטוריה שבה מנדט בודד בשם אבי מעוז קיבל כרטיס עובד בבית הנבחרים, והחל לאכול באותו מזנון ומאותו מסטינג של האנשים החשובים והמשפיעים בישראל. בשעה ההיא שבה הוא הפך מקוריוז - למשפיען.
זכרו מה עשיתם כשהחלו להתפרסם בתקשורת הרשימות של המפלגה בהנהגתו; רשימות שמיות של אזרחים שומרי חוק שעובדים בתקשורת, או באקדמיה, או במשרד המשפטים, שהם לסביות או הומואים או בעלי תפיסת עולם פרוגרסיבית וליברלית, או הכול יחדיו. זכרו את הרגע הזה, שבו המאפיינים האלה הפכו אזרחים מן השורה לאזרחים מסומנים.
איפה הייתם? מה עשיתן? אולי תפסתם את הראש. אולי העליתן פוסט למרשתת. אחר כך הלכתן לעבודה. אחר הצהריים הרכבתם פאזל עם הילדים על השטיח. הקפצתם לחוגים. בערב אולי בהיתם במסכי החדשות. אחר כך אולי זפזפתם לתוכנית הריאליטי התורנית. מתישה היא השגרה. מחייב הוא יוקר המחיה. וחוץ מזה, אולי בנקודת הזמן ההיא, שבה מפלגת נעם סימנה להט"בים, לא הייתם להט"בים.
אולי כשמפלגת נעם סימנה חוקרות פמיניסטיות, לא הייתן חוקרות פמיניסטיות. אולי כשסומנו גם משתתפים בהשתלמויות מטעם גופים אזרחיים, לא הייתם מהאנשים שהולכים להשתלמויות. אולי כשנמתחה ביקורת על תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו" בטענה שהיא "מעצימה את החלשים על חשבון החזקים", לא הייתם נכים או הורים לילדים נכים. אולי כשהוגדרו אזרחים כ"שמאל קיצוני", לא הייתם שמאל קיצוני.
אולי כשסומנו אנשי שמאל, אתם דווקא הצבעתם מרכז. אולי כשנרשמה התנגדות עזה ללימודי מגדר, לא נמניתם על חסידי לימודי המגדר. אולי כשחילונים שדוגלים בשוויון ופלורליזם קיבלו את התואר "מתייוונים" - לא הייתם חילונים. אולי חשבתם שזה לא קשור אליכם. אחרי הכול, אתם לא ברשימה.
אבל יש עניין כזה עם שנאה: היא לא יודעת שובע. והיא יושבת על חומר דליק בהרבה מחבית נפץ: הצורך הקמאי של האדם לחוש חזק, לחוש עליון, להאשים את זולתו בתחלואותיו. ידכא האדם השונא קבוצה אחת, ימצא פסול באחרת. בני האדם, כידוע, לא נוצרו בתבנית אחידה. האדם השונא רואה בכך בעיה. ולכן, בשלטון שמסמן אזרחים, או שלטון ששותק כשחלקים בו מסמנים אזרחים ובכך מנרמל את הסימון והופך אותו ללגיטימי - אף אזרח אינו בטוח. כולנו מועמדים.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןמרטין נימלר, כומר גרמני שנאסר לאחר שהפך לאחד מראשי המתנגדים לחוגים הנוצריים תומכי הנאצים בגרמניה, פרסם ב-1945 טקסט שהפך להמנון מחאה עולמי וחוצה משטרים על השתיקה של הרוב הדומם: "תחילה הם לקחו את הקומוניסטים, ולא השמעתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט. אחר כך הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ולא השמעתי את קולי כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי. ואז הם לקחו את היהודים ולא השמעתי את קולי כי לא הייתי יהודי. ואז הם לקחו את הקתולים, ולא השמעתי את קולי כי הייתי פרוטסטנטי. ואז הם לקחו אותי, וכבר לא נותר אף אחד שישמיע קול למעני".
זכרו איפה הייתם ברגע הזה שבו נעם עוד הייתה מפלגה קטנה שסימנה "רק" להט"בים, חוקרות פמיניסטיות וחברים במשרד המשפטים. זכרו איך חשבתם שזה לא יגיע אליכם. עד שזה כן הגיע.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
