בחורף הכבד של שנת 1077 בתוך הערפל והשלג פסע קיסר גרמני יחף, עטוי שק גס, אל שערי מצודת קנוסה שבהרי צפון איטליה. שלושה ימים ולילות עמד שם היינריך הרביעי, מושפל הלבוש סחבות ומתחנן למחילה מן האפיפיור גרגוריוס השביעי שהסתגר בין חומות האבן הגבוהות. ברוח ובסערת שלגים הקיסר עמד שלושה ימים בפתח שערי הטירה הסגורים עד שניאות האפיפיור להכניס אותו ולקבל את התנצלותו. המאבק בין האפיפיור לקיסר, שסב סביב השאלה למי מהם ניתנה הזכות למנות בישופים, נראה לנו כיום ארכאי ולא רלוונטי.
אבל המראה של קיסר כורע ומצפה לסליחה אל מול דלתות נעולות במשך שעות וימים, נחרת בזיכרון ההיסטורי כסמל להתנצלות כפויה והשפלה. "הליכה לקנוסה" מבטאת התבזות תוך מחילה על כבוד, התנצלות מעמדת חולשה, השפלה, וחזרה מהצהרות קודמות. במהלך הפגישה בבית הלבן עם הנשיא טראמפ נתניהו התקשר אל ראש ממשלת קטאר והלך לקנוסה. הוא אולץ להתנצל על הפגיעה בריבונות הקטארית והבטיח שישראל לא תעשה זאת שנית. נמסר גם שהוא התנצל גם על הרג איש ביטחון קטארי ושהקטארים דורשים שישראל תשלם פיצויים למשפחתו. לפחות הוא לא חיכה במשך ימים שמקבילו הקטארי ירים את השפופרת.
מעניין שגם לאחר שהיה ברור שהתקיפה בדוחא נכשלה בחיסול ראשי החמאס המשיכו קולות מן הממשלה לנסות ולשווק אותה כהצלחה גדולה. המטרה, סיפרו לנו שרים כמו זאב אלקין כי "לא משנה מה התוצאות, לא נכון לשפוט את זה ככישלון", מכיוון ש ״כל ראשי חמאס מחוץ עזה, אם הם חושבים שהם חסינים הם לא. בכל מקום בעולם עד שלא נשיג אותם ישראל צריכה לרדוף אותם ולסגור איתם חשבון. מצדדי התקיפה מסביבתו של נתניהו הודיעו כי החשיבות בתקיפה שכשלה בחיסול הנהגת החמאס היתה בהעברת מסר: היכן שלא יהיו, מנהיגי חמאס אינם בטוחים. והנה, למרות ההצלחה המדהימה הזו אולץ ראש ממשלת ישראל שעומד בראש מפלגת הליכוד, שחרטה על דיגלה את חשיבות הכבוד הלאומי, להתבזות קבל עם ועדה.
ולא בפעם הראשונה
לא היתה זו הפעם הראשונה בה התנצל נתניהו בפני "מדינה מורכבת". בפעם האחרונה היתה זו טורקיה של ארדואן שדרשה וקיבלה התנצלות פומבית. בשנת 2013 היה זה לדרישת הנשיא אובמה שנתניהו התנצל על הרג תשעה אזרחים טורקים (שעד אותו רגע הוגדרו כ"טרוריסטים") מאש חיילי צה"ל בתקרית המשט של המרמרה שניסתה להפליג לעזה. נתניהו והקיסר היינריך הרביעי אינם כמובן המדינאים היחידים שאולצו להתנצל. בעשורים האחרונים התנצלו שורת מנהיגים ומדינות על עוולות עבר שגרמה ארצם. בארצות הברית ביקש סליחה הנשיא רייגן על כליאתם של עשרות אלפי אזרחים אמריקאים ממוצא יפני בזמן מלחמת העולם השנייה, והקונגרס האמריקאי התנצל באופן רשמי על "מאות שנות אלימות, טיפול כושל, והזנחה" של הילידים האינדיאנים. ברשימת ההתנצלויות הרשמיות והפומביות ישנה כמובן ההתנצלות של הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט בגטו וורשה בשנת 1970 על מעשי הנאצים ושל האפיפיור יוחנן פאולוס השני שביקש בשנת 2000 מחילה בעבור מעשים שנעשו על ידי ובשם הכנסייה הקתולית כנגד יהודים, מוסלמים ונשים.
לא התנצל על עוולות עבר אלא על מעשה שהוא ביצע
אולם המקרה של נתניהו הוא ייחודי מכיוון שהוא לא התנצל על עוולות עבר אלא על מעשה שהוא ביצע באופן אישי. אתמול חזינו במחזה המביך והמשפיל (והנדיר) של ראש ממשלה שבעל כורחו נאלץ להתקשר לראש ממשלה אחר של מדינה יריבה מסוכנת, אנטישמית ומממנת טרור, "מורכבת", ומבקש מחילה. כקינוח הוא התחייב שלא לחזור על תקיפה נוספת. שלא יהיה ספק, במצב שנוצר נתניהו לא היה יכול שלא להתנצל. אבל גם ברור כעת שאסור היה לו לתקוף בדוחא, ושיקול הדעת שבתקיפה שמפרה את הריבונות של המתווכת הראשית במשא ומתן מורכב, ושל ראשי החמאס בזמן המו"מ, מראה על ליקוי מאורות מוחלט של מנהיג שאינו מסוגל להעריך סיכונים כראוי. החלטתו כנגד עמדת כל ראשי מערכת הביטחון שהמליצו שלא לתקוף ובוודאי שלא בזמן שמתנהל משא ומתן, נתניהו לבדו החליט בעד התקיפה. בדיעבד אנו מבינים בבירור גם שהדבר נעשה כנגד האינטרס האמריקאי, בת הברית המשמעותית היחידה שנשארה לישראל המבודדת.
החלטתו כנגד עמדת כל ראשי מערכת הביטחון שהמליצו שלא לתקוף ובוודאי שלא בזמן שמתנהל משא ומתן, נתניהו לבדו החליט בעד התקיפה. בדיעבד אנו מבינים בבירור גם שהדבר נעשה כנגד האינטרס האמריקאי
כשילדים טועים הורים ומחנכים מלמדים אותם להתנצל משום שההכרה בטעות מלמדת אחריות אישית, אמפתיה וכבוד לזולת. כאשר ילדים לומדים להודות בטעות ולבקש מחילה הם מפנימים את הערך של הכרה בפגיעה שנגרמה לאחר ואת הצורך לתקן את הפגיעה בקשר האישי. מעבר לכך, הסליחה מאפשרת לילדים לפתח את היכולת לראות את נקודת המבט של האחר, להבין את רגשותיו, ולבנות מערכות יחסים מבוססות אמון. לכן איננו תופסים את בקשת הסליחה כחולשה אלא כמקור לבניית עוצמה פנימית ובטחון. חרטה, מחילה, והכרה בטעות הן ערך, לא השפלה. אולם ברור שהחרטה של נתניהו היא אינסטרומנטלית לחלוטין והיא נעדרת כל סממן של כנות. כל מטרתו היא, כמו הילד הנזוף בחדר המנהל, להתחמק מעונש.
פרופ' ערן שלונניח לשאלה ההיפותטית כיצד היה מגיב נתניהו אם כל פוליטיקאי ישראלי אחר שאינו הוא היה מתנצל בפני קטאר, הרי התשובה לכך ברורה. מסתבר עתה כי הגורל שיטה בנתניהו פעמיים: ההחלטה המופקרת לתקוף בדוחא לא רק הכריחה אותו ללכת לקנוסה ולהתנצל בשידור חי אל מול פני העולם בפני מדינה שמימנה את טבח השביעי באוקטובר. באופן אירוני התקיפה בדוחא היא שדירבנה את הנשיא טראמפ לגבש את תוכניתו לשחרור החטופים ולהפסקת המלחמה, דבר שנתניהו ניסה למנוע בכך שביצע את התקיפה מלכתחילה. עכשיו נותר רק לחכות להתנצלות של נתניהו בפני בני עמו על אסון השבעה באוקטובר שאירע במשמרת שלו. אולי כדאי לבקש מטראמפ שיכריח אותו.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
