"אותר וזוהה רן גואילי לוחם היס"מ שנפל ב-7 באוקטובר בהגנה על קיבוץ עלומים ונחטף לרצועה: הראשון להיכנס והאחרון לחזור", אמרה ההודעה שמדינה שלמה חיכתה לה למעלה משנתיים.
אבל איך מסבירים עכשיו לגוף שזה נגמר? איך מסבירים לעיניים שאפשר להפסיק לדמוע, כאשר הבכי שוב מתפרץ ומיילל במלוא עוזו, ונדמה ש-7 באוקטובר 2023 מעולם לא התחלף בלוח השנה?
איך מסבירים לכתפיים שאפשר לשחרר את המתח שאצור בהן, ללסת שהגיעה הזמן לשחרר נעילה? איך הידיים מפסיקות לרעוד כאשר גוזרים סוף סוף את הסרטים הצהובים, תולשים מהצוואר את הדיסקית, מצליחים להפיג את כובד משקלו של הקיום, אחרי 843 ימים ארוכים וכואבים?
רן גואילי, שנרצח בהיותו בן 24, ונטמן בקבר אחים בעזה, נישא בתמונות שחונקות את הנשימה בידיהם של עשרות לוחמי צה"ל, עטוף בדגל הלאום, וההבטחה שהיא-היא תמצית הקיום היהודי, התמלאה – לא משאירים אף אחד מאחור.
העיניים פעורות והן בולעות כל תמונה, כל זווית, כל משפט שנכתב או נאמר, והמחשבות עם הוריו של רן, איציק וטליה, האמיצים, הכואבים, שניהלו מאבק איתנים, לא הרפו ולא ויתרו, וידעו שבנם האמיץ והערכי יחזור. והנה עוד מעט, הם יהיו קרובים אליו שוב, בדרכו אל מנוחת העולמים, ייטמן באדמת הארץ, ובלב עולות שוב השורות – "ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת, לקבל את הנס האחד אין שני".
מאדמת עזה הארורה אל אדמת ארץ הקודש
על נס הקמת המדינה כתב המשורר נתן אלתרמן, אז במגש הכסף, והנה שוב, לוחמי צה"ל שנושאים את רן גואילי מאדמת עזה הארורה אל אדמת ארץ הקודש, הם-הם מגש הכסף שעליו ימשיך ויתקיים הנס הזה שהוא אנחנו.
ואנחנו נס, ואנחנו פלא וחובה עלינו לשמור על מה שהורישו לנו אבותינו ועליו מסרו נפשם יהודים וישראלים לאורך הדורות. על היותנו עם שמוכיח בשעותיו הקשות ש"אחד למען כולם וכולם למען אחד" היא תמצית הווייתו - בתנאי שלא מפלגים אותו ומניחים לו לזכור מאין בא ולאן הוא הולך. עם שכבר אלפי שנים, כנגד כל הסיכויים, מוכיח שהוא יכול לכל השנאה בזכות האמונה, בזכות התקיימות הרוח והערבות ההדדית שהיא-היא מסילת העד שעליה אנו נוסעים אל המחר.
המחר הזה הגיע. והמחר הוא עכשיו. המחר שכולנו פיללנו אליו במשך שנתיים וחצי כמעט. מחר שבו אנחנו זוכים סוף סוף לקום מעפר, לקום מתהום הזכרונות הארורים, להתנער מעט מהתמונות הקשות שלעולם לא יעזבו את התודעה, אבל אולי אפשר לנסות להניח לרגע בתוך קופסה, כדי להתמסר לסיכוי לעתיד, לתקווה
והנה המחר הזה הגיע. והמחר הוא עכשיו. המחר שכולנו פיללנו אליו במשך שנתיים וחצי כמעט. מחר שבו אנחנו זוכים סוף סוף לקום מעפר, לקום מתהום הזכרונות הארורים, להתנער מעט מהתמונות הקשות שלעולם לא יעזבו את התודעה, אבל אולי אפשר לנסות להניח לרגע בתוך קופסה, כדי להתמסר לסיכוי לעתיד, לתקווה. כי תקווה היא לא מצב לשאוף אליו, היא פעולה יומיומית שחוזרת על עצמה ושעלינו לנקוט בה למען עצמנו.
התקווה שאנחנו מסוגלים לחזור ולהיות אנחנו, התקווה שנצליח להדביק את שנשבר, לחבר את שנקרע, לתבוע את הצדק ואת הידיעה, להטליא את שנפרם, לחייך שוב סתם חיוך ולהשיב ב"בסך הכל, טוב", בלי להתנצל, כמישהו שואל איך אנחנו מרגישים.
ענת לב-אדלרצילום: גל חרמוני | איפור: סבטלנה קריחליאבל נוכל לעשות את כל זאת רק אם לא נתעלם מהפצעים והשברים, רק אם לא נוסלל להסתיר אותם תחת תודעה כוזבת שאפשר להמשיך כאילו דבר לא ארע.
כי נפל דבר, ונפלו אלפים שהופקרו אל מותם, ונפלה הרוח ונפלנו אנחנו אל תהומות הקיום, אבל קמנו ועכשיו אנחנו שוב על הרגליים, כאשר הגוף משוחרר מכובד המשא ויודע שכבר אין חטופים יותר בעזה, חובה עלינו לחפור עמוק אל תוך אשר היה. חובה עלינו לא לוותר על אף פיסת מידע ולדרוש ועדת חקירה ממלכתית ונוקבת ולא כסת"ח רך שנועד לטשטש, כי אין שום דרך להשיג ריפוי לפני שנותנים מקום לאמת.
ואל האמת הזו חובה עלינו להגיע, בשם הנופלים, בשם הנרצחים, בשם מי שהיו יכולים לחזור חיים אבל הופקרו אל מותם, כדי שבמקום סיכת החטופים שכולנו הורדנו היום, נוכל לחזור ולענוד את סיכת הלאום, ונדע שעשינו הכל כדי להיות ראויים.
