מחר הממשלה צפויה לדון במהלך תקדימי: הדחת היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה. לפי נוסח הצעת ההחלטה בין הממשלה לבין היועצת קיימים "חילוקי דעות מהותיים וממושכים היוצרים מצב המונע שיתוף-פעולה יעיל. לממשלה אין כל אמון" בבהרב-מיארה, "והמשך כהונתה בתפקיד פוגע פגיעה קשה בעבודת הממשלה".
על הנייר, זו המשכיות של הליך ההדחה שיזמה הממשלה. בפועל? הצגה פוליטית נטו. בהרב־מיארה תסיים את כהונתה, כנראה, רק ב־2028.
איך אני יודע את זה? מאוד פשוט. מהרגע שהממשלה הפכה את הליך ההדחה לקרקס, וסירבה להשתמש בסולם המכובד שסיפק לה השופט סולברג – היה ברור: אין פה כוונה אמיתית להדחה, רק ניסיון לגרוף נקודות אצל הבייס. שרי הממשלה יוכלו שוב להאשים את בג"ץ, שיעצור את הליך ההדחה הכושל, בכך שהוא מתערב בהחלטות הממשלה, ולכן "נדרשת רפורמה".
בהתאם להמלצות ועדת שמגר מסוף שנות ה־90, לפני החלטת ממשלה על פיטורי יועץ משפטי לממשלה, נדרש להיוועץ בוועדה ציבורית־מקצועית בראשות שופט עליון בדימוס, ובה נציגים של הממשלה, הכנסת, לשכת עורכי הדין והאקדמיה.
בתחילת הדרך, שר המשפטים יריב לוין לא ניסה לשנות את המנגנון הזה. להפך, מיד לאחר שהממשלה הביעה "אי־אמון" ביועמ"שית, ביקש לוין להרכיב את הוועדה בראשות נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס. ואולם, הוא לא הצליח למצוא נציג מטעם הממשלה, יועמ"ש או שר משפטים לשעבר, שיתמוך בעמדתו. כלומר, כבר בשלב הזה היה ברור: לוין לא מצליח להרכיב ועדה שתאפשר את הדחת היועמ"שית.
שינוי כללי המשחק
נוכח הכישלון הזה, החליטה הממשלה לשנות את כללי המשחק תוך כדי משחק. הוחלט לשנות את מנגנון ההדחה: במקום ועדה מקצועית בראשות שופט, תוקם ועדת שרים שתבחן את הצורך בפיטורים.
מי שבאמת רצה לקדם את ההליך הדחה בתום לב, יכול היה למצוא פתרונות פשוטים, כמו לקבוע שנציג הממשלה בוועדה המקצועית יכול להיות כל שר לשעבר, לאו דווקא שר משפטים
כלומר, כשלוין לא מצליח להרכיב ועדה עצמאית לפי דרך המלך שהחל ללכת בה, הוא בוחר "פתרון קסם": ועדת שרים פוליטית, שכולה מורכבת מתומכי הפיטורים. זה קצת כמו למנות את אדם שאתה תובע לדין לשופט בסכסוך בינכם.
צריך לזכור: ועדת שמגר קבעה את הצורך בוועדה מקצועית בלתי פוליטית מתוך הבנה של חשיבות עצמאות היועץ המשפטי – שומר הסף של שלטון החוק. מי שבאמת רצה לקדם את ההליך הדחה בתום לב, יכול היה למצוא פתרונות פשוטים, כמו לקבוע שנציג הממשלה בוועדה המקצועית יכול להיות כל שר לשעבר, לאו דווקא שר משפטים. בכך היה מתרחב מאגר המועמדים, והוועדה הייתה יכולה לקום. אבל הממשלה העדיפה ועדה פוליטית, שחבריה כבר הביעו את דעתם מראש.
ד"ר מתן גוטמןצילום: שלומי יוסףהטיעון של לוין קשה להגנה: מצד אחד נטען שאין מועמד אחד שניתן למנות לוועדה הקיימת, כי כולם כבר הביעו עמדה; מצד שני, נבחרת חלופית של שרים שכבר הצהירו בגלוי שהם בעד פיטורים, דווקא כן נחשבת לגוף "ראוי" לבחון את הסוגיה.
השופט נעם סולברג קבע לפני מספר כי ההדחה תעוכב כדי לאפשר ביקורת שיפוטית עליה, והוסיף כי הוא ממליץ לממשלה לשוב ל"דרך המלך", היינו העברת ההדחה לוועדה ציבורית־מקצועית בראשות השופט גרוניס. הממשלה במקום להבין את "הרמז", סירבה לעשות שימוש בסולם שנתן לה השופט סולברג, ושבה על עמדתה התמוהה שלא ניתן להרכיב את הוועדה, תוך התעלמות מאפשרות של תיקון מינורי, כאמור, שבמקום יועמ"ש או שר משפטים לשעבר, ימונה שר לשעבר.
המסקנה המתבקשת היא שהממשלה לא באמת רוצה להשלים את הליך ההדחה. ברור לכל השרים ובוודאי לשר לוין, שהוא משפטן מימון וויק, כי אין שופט בעולם, אפילו לא ברפובליקת בננות באפריקה, שיכול לאשר הדחה, תוך שינוי אבסורדי של כללי המשחק תוך כדי המשחק.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, ומומחה למשפט ציבורי אוניברסיטת רייכמן, והפרשן המשפטי של ynet.
